אולי כי היום כבר אין גיבורים

״את רואה את זאת שיושבת בכיסא גלגלים וממלמלת?״ רחלי הספרית שואלת אותי ״כן?״ ״כשהיא היתה בת 15 היא חיה ביערות, פרטיזנית, התחבאו מהנאצים״ ״די!״ אני מסתכלת על אישה בת 90 אולי, בחצי הכרה, שמי יודע מה עובר לה בראש ״לכי תדעי מה היא אומרת, מה היא זוכרת״ רחלי הספרית חותמת והולכת לחפוף לזקנה את הראש. לא יודעת מה יש לי בזמן האחרון שסיפורים על כאלה גיבורים כל כך מרגשים אותי. אולי כי היום נדמה שכבר אין גיבורים. או אולי כי אנחנו כבר על כזה אוטומט שלא מתרגשים ממעשי גבורה. מי בכלל מסוגל לתפוס מה זה לחיות שנים ביער, קור כלבים, רעב, ופחד מקפיא עצמות שכל רגע יכולים לתפוס אותך ו... שלא נדע. זה תפס אותי לרגע, בהפסקת סיגריה, עם כוס קפה ביד, בגדים חמים ושלווה מטמטמת. ״מה עושים עם כל זה?״ חשבתי בלי קול ״עוד שניה היא עוזבת את העולם האישה הזאת ואז מה?״ מי יזכור אותה? מי ידע ויספר? ואיך אני אפרסם עכשיו פוסט-יום-השואה ביום רגיל לחלוטין, מי יקרא, למי אכפת? הלוואי שלא היו צריכים להמם אותנו בשביל שנזכור שכל יום הוא זכות, זכות לחיות, זכות לחיות כיהודי, זכות לחיות כיהודי בארץ ישראל. נמאס לי מהאדישות של עצמנו, אתם מבינים? די, זה כבר לא מגניב, לא כייף, לא שום דבר. יותר מכל זה מעייף וחסר חיים. אז הבטחתי לעצמי שאני אפרסם כמה פוסטים חדשים שמחכים שיסיימו אותם בבלוג שלי ״להיות ישראלי״ אבל עד שזה יקרה, מה אכפת לי לשתף אתכם במה שעושה לי טוב? מה שמחייה לי את הלב, את החיים, כמה שעות של ערות בתוך חיים של שינה פקקים ועצבים. אז הנה, יש לכם גם הזדמנות לחגוג לשם שינוי את היותכם ישראלים, במקום להתבאס על זה, להבין *באמת* מה זה אומר להיות ישראלי, ולטעום טיפה של משמעות. לערב אחד להניח את המלחמות הפרטיות, להשאיר את הציניות בבית ופשוט להיזכר מה עושה את העם המשוגע הזה לעם שבסתר לבכם גם אתם כל כך אוהבים.   * * * * *  

פייסבוק | Or Berenshtein | 24 בפברואר · 

זאת פעם ראשונה שלא בכיתי. לא בפרידה עצמה, ולא בכל הזמן שלפני, כשכבר הרגשתי שזה עומד להיות הסוף.

לא תמיד אני בוכה רק מעצב, דווקא הרבה מהתרגשות ואהבה והיו לנו הרבה רגעים כאלה, וואו כמה רגעים… כאלה שאת מתפללת לאלוהים שרק לא ייגמר, שיישאר ככה כמו שזה, בדיוק בדיוק כמו שזה. עד כדי כך היה לי טוב. יש אנשים שאת פשוט אוהבת להיות איתם בכל מצב, את יודעת? לאכול איתם, לראות איתם דברים, לדבר שעות, לשמוע מוסיקה, לרקוד, פשוט לא אכפת לך כבר מה אתם עושים ביחד, העיקר שזה ביחד. את יכולה בכלל לתאר לעצמך כזאת שלמות בעולם כזה ציני ומאכזב? אז רק תתארי לעצמך מה זה היה להיפרד. אז מה אם זה היה רק 3 ימים, לי זה הרגיש כמו נצח, חיים שלמים, החיים שתמיד חלמת עליהם, את יודעת מה? גם בחלומות הכי ורודים שלך לא ידעת שזה יכול להיות ככה. ועדיין לא בכיתי, את מאמינה? 3 ימים של כנס, כנס קבלה לעם, הימים הכי טובים שלי בשנה כמויות של אהבה שזה על סף לא חוקי, שיעורים, אנשים מכל, אבל מכל העולם, מוסיקה, חיבוקים, סיפורים, אוכלללל, נתפסו לי כבר השרירים של הפנים מרוב שחייכתי ורק העיניים יבשות. יכול להיות שהשנה פשוט החלטתי שאני לא נפרדת, אין מצב. ארזתי את כולם בלב, אני שומעת ב-repeat את השיעורים כדי להרגיש שאני עדיין שם - מה שצריך כדי לשכנע את הלב שהאהבה הזאת לא הולכת לשום מקום, הגופים של החברים חוזרים ל-70 המדינות שהם באו מהם אבל החלקים של הנשמה שלהם נשארים אצלי, לא נפרדים לעולם. ״היכל זה, העליון על הכל, נקרא אהבה, ועל אהבה עומד הכל.״ (ספר הזוהר)