במקום שעד לא מזמן קראו לו ״בית״ גרו צחוק ותקווה הוא היה מגדל פרחים והיא היתה מורה, אלא מה, מי אם לא תקווה יכולה לגדל את הדור הבא? באותו שביעי של המלחמה, צחוק גויס לתת יד, לב ונשמה היה לו הרבה מכולם והוא שמח לתרום, כמו הפרחים צחוק אהב גם לגדל אנשים, ילדים, חיילים, בעיקר זרוקים, כאלה שהסתובבו עם מבטים תמוהים דווקא אותם הוא אסף, המ״פ הנערץ כל סוגי הרגשות והאנשים הלכו אחריו נדבקו בצחוק המתגלגל זה די הצחיק אותו, המתנחל, שבקושי סיים בית ספר שהתחתן מיד עם אהובת נעוריו ובין מילואים ל

פאנית ‏כזאת שעושה פאות ‏יהודיה ‏כזאת ששומרת מצוות ‏טבריינית ‏כזאת שגרה בעיר ללא הפסקה מהחום ‏עומדת ומדברת איתי ‏המושבניקית ‏כזאת שגרה במטע זיתים ‏תל אביבית ‏לשעבר אבל זה עדיין בפנים ‏עומדות בחדר מלא ספרים ‏קודש ‏ספרי קודש יהודים ‏הגעתי בסך הכל למסור לה חבילה ‏אבל הספרים עצרו לי את הנשימה ״אני חילונית אבל מתקרבת״ ‏הסברתי לה את ההתפעלות ״את דווקא נראית קרובה״ ‏היא ענתה בחיוך ‏וכך ‏תוך שניה של הכרות מקרית ‏היא סיפרה לי על החטופים ‏על התפילות ‏היא אולי חרדית ״אבל הם כולם אחים שלנ

היא שמה יד על הלחי שלי ואז נישקה את היד, כמו שעושים למזוזה. יש הרגלים של אנשים שמפעימים לי את הלב. במיוחד כשזה אנשים שהכרתי לפני שלוש או ארבע שעות. בית חולים. הכל בסדר, ברוך השם, אבל אז עוד לא ידענו שהכל באמת בסדר. באתי עם חברה כנראה ביום גרוע במיוחד. לא היה מקום לשבת במיון, אנשים דיממו על הרצפה ולתוך מגבות, אפילו היה שם אסיר עם בגדים כתומים ושלשלאות על הרגליים כמו בסרטים. מי תיאר לעצמו שעוברים כאלה סרטים בחדר המתנה של בית חולים. באיזה שהוא שלב ראיתי כיסא פנוי ופשוט נשפכתי על

קוראת עדויות של שבים. הלוואי שלא הייתי אדם מאמין יותר קל לחשוב שאין אלוהים כשהשטן משתולל ללא מעצורים. הסיבה היחידה שאני לא מתביישת להיקרא יהודיה כשזה האלוהים שלנו, היא שאני רואה אתכם, עם ישראל. אין כמוכם בעמים, אין אנשים כאלה טובים, דואגים, עוזרים, נלחמים, מחבקים, בוכים, מחיים מתים. אלוהים של השואה הראשונה והשניה לא ראוי לכזה עם, לכאלה אנשי מופת. כמוכם. עד השבעה באוקטובר תפסתי מעצמי אדם הומני אבל - הלב שלי קרוע לכאלה גזרים הלילה, שהוא ממש פועם בלית-ברירה, אם משהו נותר בי זו ר

אני לא כועסת על עצמי יותר. אם התעוררתי ב-2 בבוקר ולא הצלחתי לישון - שיהיה ככה. דמיינתי ילדים באשקלון שקמים מסיוטים בין אזעקות - מתי הם ישנים? אני לא כועסת על עצמי יותר שלא הבנתי מספיק מה עוברים חוטפי הטילים בשגרה. מה זה שהלב מחסיר פעימה אחר פעימה עד שנשמעת הנפילה, אני לא כועסת, אני נשבעת וסוגרת דילים עם אלוהים ש״אם… ורק אם… אז אני מבטיחה… העיקר תעזוב אותם במנוחה״. אני לא נרדמת יותר. גם עכשיו בזמן מלחמה, גם אחרי שננצח והשקט יחזור ואפשר יהיה לישון. אני לא נרדמת יותר בשמירה, אני

הכל התחיל, כרגיל, בגלל אלוהים: וַיַּפֵּל אֱלֹהִים תַּרְדֵּמָה עַל הָאָדָם וַיִּישָׁן וַיִּקַּח אַחַת מִצַּלְעֹתָיו וַיִּסְגֹּר בָּשָׂר תַּחְתֶּנָּה. ותאמר האישה: ״היי, למה רק לאדם? למה אפליה?״ ותשכם בבוקר ותלך אל הפלסטיקאי ותאמר לו: ״זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי. תחתוך אותה ותעשה לי מותן צרה כמו שעשית לאמריקאית האמריקאית הזאת״. וַיַּשְׁכֵּ֨ם הפלסטיקאי בַּבֹּ֗קֶר וַֽיַּחֲבֹשׁ֙ אֶת־כובע המנתחים וַיִּקַּ֞ח אֶת־סכיניו אִתּ֔וֹ וַיְבַקַּע֙ צלעי האישה. וַתָּקָם