אתם זוכרים על מה התחיל הבלגאן של פורים? כתוב: ״וְכָל-עַבְדֵי הַמֶּלֶךְ… כֹּרְעִים וּמִשְׁתַּחֲוִים לְהָמָן… וּמָרְדֳּכַי--לֹא יִכְרַע״ פסדר, שלא יכרע ולא ישתחווה. קח חרב ותוריד לו ת׳ראש. אבל איך הגענו מפה ועד זה שהמן ציווה להרוג את כל היהודים? לא רק שזה לא מידתי, העונש הקולקטיבי הזה, אלא מה שמוזר זה באיזה תירוץ המן רוצה להרוג את כווווול היהודים: ״כִּי הִגִּידוּ לוֹ אֶת עַם מָרְדֳּכָי״. אוקיי, אבל מה אמרו לך על העם הזה? מה אמרו לך עליו כל כך נורא שאתה חייב להשמיד את כולו? התשו

לכל ילד במשפחה יש איזו דפקה, זה ברור, אבל הסיפור, הוא על מכה מספר עשר ועל השביעי לאוקטובר. . המכה שלנו, הבכורות, לא מוגדרת כיאות אם יוצאים לרגע מהתורה ומסתכלים עלינו בשיגרה בְּכוֹרוֹת לא יודעים פשוט להיות. מאז שנולד מישהו אחרינו זה לא סטטיסטי אבל רובנו התרגלנו להיות אחראים ולעסוק בדאגה לאחרים. . כשאתה בכור או בכורה גם אם נדמה שנגמרה המלחמה וכולם משוועים לחזור לאיזשהו סוג של אפור של שיגרה בשבילך זאת נורת אזהרה. לך אין זרי דפנה לנוח עליהם, ״לזרום״ אצלך הרוב על סף אסון לא מתוך ד

לפני 4 - או משהו כזה - אלף שנה, אלוהים אחד פנה לאיש מהשורה, אמר לו ״תחלוץ נעליים וקח מקל אותך אני בוחר להוביל לישראל.״ בן של מלך אבל מצרי, גורל מסובך כמו של כל יהודי אבל לנו לפחות יש סיר בשר מה היה לו, למסכן, במדבר? חול וכולירע ואלוהים קרציה ״הכבדתי את לב פרעה, בוא ננחית עליו עשירייה״ הרועה המסכן, שנוסף לכל היה מגמגם ניסה למחות, ובצדק, נגד הבחירה הלא מובנת: ״כולה רועה צאן, איזה מכות עכשיו? וגם מה הקשקושים האלה על עם נבחר??״ אבל אז, וזה מה שרציתי להגיד, שואל אותו האל, שנמא