מה זה שהלב מחסיר פעימה

אני לא כועסת על עצמי יותר. אם התעוררתי ב-2 בבוקר ולא הצלחתי לישון - שיהיה ככה. דמיינתי ילדים באשקלון שקמים מסיוטים בין אזעקות - מתי הם ישנים?

אני לא כועסת על עצמי יותר שלא הבנתי מספיק מה עוברים חוטפי הטילים בשגרה. מה זה שהלב מחסיר פעימה אחר פעימה עד שנשמעת הנפילה, אני לא כועסת, אני נשבעת וסוגרת דילים עם אלוהים ש״אם… ורק אם… אז אני מבטיחה… העיקר תעזוב אותם במנוחה״.

אני לא נרדמת יותר. גם עכשיו בזמן מלחמה, גם אחרי שננצח והשקט יחזור ואפשר יהיה לישון. אני לא נרדמת יותר בשמירה, אני, אני זאת שהפקרתי את עם-סגולה: היו לי דברים להגיד ושתקתי, מחבלים טיפסו על גדרות הטיקטוק, ירו בנפש של הילדים שלנו ואני לא הזעקתי את צה״ל, צבא הגנה ללב,

אני התצפיתנית,

אני המצלמה,

מצלמת את הזוועות בישראל ושותקת,

אני זאת עם האצבע על ההדק,

אני זאת שידעתי ולא התרעתי,

לא דיווחתי,

עד שהיה מאוחר מידי

ועכשיו

עם שלם לא נרדם בלילה, בגללי,

כי אני שכחתי מה זה להיות ישראלי

מה זה שאנחנו נרגעים רק כשאנחנו ביחד,

ואיך זה מרגיש שלא עושים דברים לבד

ומה זה שחייל אומר לך ״תודה״

ובא לך רק להגיד לו ״משוגע,

אני זאת שצריכה להודות לך,

שהצלת אותי מעצמי, ממחשבותיי,

שהזכרת לי שכולכם ילדיי,

ושאין משהו שגורם לאמא נחת יותר מאשר

לראות את הילד שלה אוכל…״

אני לא כועסת על עצמי יותר,

אני הולכת להסתתר,

לישון בממ״ד

העיקר לא לבד

אני הולכת לאחוז בפלאפון

בפעם המי יודע כמה היום

אבל הפעם בשביל לכתוב,

את התפילה שלי,

לפרוש את כיפת הברזל של האהבה שלי

על כל עם ישראל

עד שאלוהים יתרצה

ויגיד לי ״ברוכה השבה, ביתי,

את יכולה לעצום עיניים,

עכשיו אני שומר עליך״

. .

[ 5 ימים אחרי השיבעה באוקטובר. במקור קראתי לפוסט הזה ״לישון״ ]