״רגע, אתה רופא?״ שאלתי את האיש שרק לפני 5 דקות הכירו בינינו. ״לא, אני סתם חובש קרבי, אבל עושים מה שיכולים״. משרד פרסום. תל אביב. כמעט 2,000 ק״מ בינינו לבין המלחמה באוקראינה אבל יש אנשים שעצרו הכל ונסעו לסייע במה שיכולים וחזרו לספר. . . ״תשמעי, אני לא האמנתי עד היום בכל הקשקוש הזה של עם סגולה. אבל כשאני ראיתי שם למה אנחנו מסוגלים…״ הוא הגיע לגבול בין אוקראינה למולדובה. המוני משפחות צובאות על הגדר. ״מה זה משפחות, זה רק הנשים, כן? הגברים נשארו מאחורה להלחם. אז זה אמא וילדים ו

״איזה מכות, איזה בכיות… תשמעי, אבא שלי היתה לו הליכה כזאת… רצינית וחזקה, אני לא רוצה להגיד כמו מה״ דור שלישי לניצולי שואה מבינים כמו מה ״טוב, זה היה זמנים אחרים, כולם הכירו את כולם בתל אביב. אז כשהיינו מתפלחים לקולנוע, הסדרן ידע מי ההורים שלנו.״ . תל אביב, 2022 ״את רואה פה את הבית הזה? גולדה היתה גרה פה. וכאן - בועז דוידסון, הבמאי של אסקימו לימון. וכאן, בבתים האלה היו סליקים של ההגנה. את יודעת מה זה, כן?״ דור שלישי לגדודים העבריים יודעת מה זה. . ״עכשיו תטעמי את הקפה שהכנתי לך

הם אומרים שהם כבר ויתרו עליך זקנה‏ שאת כבר לא מה שהיית פעם יפה‏ איך הם ‏העריצו אותך וסגדו לך כולם ‏את החומר שממנו היו עשויים החלומות הדלק של כל המעשים וההקרבות ועכשיו הם עומדים מולך יורקים לך בפרצוף אומרים ״זאתי?? כל אחת יותר טובה ממנה. רק לא היא.״ . ואת שעליך אמרו ״בית״ וגם ״מקודשת״ ו״הנבחרת״ עומדת נדהמת את, שעשית לכולם בית ספר ובעיקר צבא כמו שרק ארץ ישראל יכולה, את, אומת הסטראטאפ והאקזיט הפכת לבועת נדל״ן פאתטית מלכת יוקר המחייה, מיצג שווא של קידמה אף אחד לא מאמין לך יותר, א

הוא הריח מאלכוהול. כזאת טרגדיה, רואים שהוא היה בחור יפה, עם כאלה גומות חן ענקיות, שאפילו שהאלכוהול לקח לו את השיניים עדיין הגומות והעיניים העידו על מישהו אחר, מעניין מה הוא עשה לפני ש- וכמה דברים נחרבו לו מאז? יש לו משפחה? אף פעם לא חשבתי ״עליהם״ דברים כאלה כמו משפחה, חיים, חלומות, אהבות קבצן ברמזור זה מסומם שלא עובד, מה יש עוד להוסיף? אבל הקבצן עם הגומות גרם לי לתהות על הראשונות. . למדתי מחכמי הלב שאמנם יש מי שפושט יד אבל מי שצריך ללמוד להושיט יד חזרה זאת אני, זה שריר הנתינה

החזקנו את היד אחת לשניה כל כך חזק, שנהיו לנו סימנים אדומים. גם הזענו בטירוף. אבל לא היה לנו אכפת. המשכנו להחזיק. ״אם את צריכה את היד חזרה אז תגידי״ היא לחשה. אחרי הכל אנחנו בלוויה, לא נעים לדבר באמצע ׳אל מלא רחמים שוכן במרומים׳. ב-׳המצא מנוחה׳ לחשתי לה חזרה: ״תשאירי. התגעגעתי להיות דבק איתך״. 4 שנים לא התראינו. מאז הלווייה של אמא שלי. אנחנו חייבות להפסיק להפגש רק כשמתים לנו ואז היה ההספד של החברה הטובה. שתינו מכירות את החברות נפש האלה - את זאת שבאדמה עכשיו ואת זאת שעומדת ו

תמיד התקשיתי איתה, עם המילה הזאת: תקווה, תמיד היא היתה נשמעת לי מנותקת מהמציאות מה, היא לא רואה? על מה נשאר כבר לקוות תראי מה נשאר מהעם בציון יא בת שנות אלפיים, הורדת אותנו על הברכיים, למה תמיד את באה ברגע האחרון מופיעה משום מקום, שמה דגל ביד של מישהו שוברת לו ת׳כלים, מקימה אותו מהספה אומרת לו ״לך לך, בנאדם, לך תקים מחדש מדינה״. איפה היית כל כך הרבה זמן?? התגעגעתי אליהם, את מבינה, לאנשים האלה שהם אני, ראיתי אותנו כבולים, כבויים, אדישים. אמרתי לנו: איך פעם היו בקרבנו כאלו עם ב

אתה קורא לי אנרכיסטית כי כתבתי על חופש הביטוי? תקרא לי כבר שמאלנית ונגמור ת׳סיפור תקרא לי יפת נפש, תשלח אותי לחברים הערבים שלי הם בכלל דרוזים, בכלל ישראלים אבל מה כבר עובדות משנות תקרא לי מתפלספת תקרא לי מתנחלת הרי גדלתי בגולן, מושבניקית לא מפותחת חקלאית, פרימיטיבית, כולכם בובות של ביבי תקרא לי קונפורמיסטית תוכיח אותי פוליטית תשלוף מספרים תהמם בנתונים ֿתגיד לי ׳אל תיתממי׳ ואז ׳תתעוררי!׳ תקרא לי מתעלמת מסתגרת מתבדלת וכשהדיעה שלי תהיה שונה משלך תקרא לי רדיקלית תגיד לי ׳בגלל אנש

שימו, שימו מסכות, הפה זה כל מה שנשאר לכם לסתום. העיניים שלכם הרי רואות את הקריסה הכלכלית האוזניים שלכם שומעות את השחיתות, ההגזמה, הידיים שלכם מקלידות שיפוט, שנאה, כל מה שהוא לא אתה. שימו, שימו מסכות, תשמרו 2 מטר, תסתגרו בחדר, רציתם להתבודד מאחורי מסך? קיבלתם. קיבלתם זמן איכות עם הטלוויזיה, עם הריאליטי, עם האינסטגרם, תעשו בינג׳ תעשו סמים תעשו כל מה שעושה לכם הרגשה של חיים. מבפנים אתם במילא מתים. שימו, שימו מסכות, מספיק ראינו את הבוטוקס בשפתיים אתם מגוחכים, מגוחכות, עם של עבד

הם היו יהודים אבל בלי אלוהים היום קוראים להם חילונים אבל בזמנים ההם קראו להם ״החופשיים״. . אפילו בעלי הלבושים המסורתיים-דתיים היו מסתכלים עליהם בסתר בעיניים נוצצות, מעריצות, לא מבינים איך דווקא הם, החופשיים מאלוהים, הקימו מעפר את השכינה ובמו ידיהם בנו מדינה. . אותם הבונים החופשיים, הגיעו בעצמם מבתים דתיים. אבל ברוח התקופה, ההשכלה, ובעיקר המלחמה, הם פרקו את עולה של התורה, אמרו לאלוהים תודה, ונתנו מחדש הגדרה לכל מה שהיה מקובע: אמונה, עבודה, בחירה. בידיים אמיצות ולב בוער אידיאול

מאות אלפי נשים חושפות חזה וישבנים באינסטגרם בטיק טוק ביוטיוב בכל יום מחדש אבל אישה אחת באמצע הפגנה ופתאום כל המדינה-? לורד בלפור היקר שלום, אני רוצה להחזיר לך את המדינה. . לא רחוק מהרחוב הקרוי על שמך, אתה יודע, איפה שמתקיימות ההפגנות עכשיו, אישה עלתה על פסל המנורה חשופת חזה. אבוי, אדוני הלורד, מאות אלפי נשים חושפות חזה וישבנים באינסטגרם בטיק טוק ביוטיוב בכל יום מחדש אבל אישה אחת באמצע הפגנה ופתאום כל המדינה-. . מדינה של צבועים, בגלל זה אני רוצה להחזיר אותה. . סך הכל חם להם ש

p {text-align: justify;<span data-mce-type="bookmark" style="display: inline-block; width: 0px; overflow: hidden; line-height: 0;" class="mce_SELRES_start"></span>}<br /> ״הוצאתי להם את העצבים, ויש כאלה שעקרתי להם שיניים״ לקח לי רגע להבין שרופאת השיניים שלי מדברת על עצבים של שיניים ולא עצבים של הסגר-קורונה. ״יש לך מזל שאני על כדור הרגעה אחרת המשפט הזה היה יכול לגרום לי להתקף חרדה שעוד לא ראית כדוגמתו.״ עניתי לה מתוך ענני הסמים. אני אפילו לא נכנסת בדלת של רופאי שיניים ללא הש

בסך הכל הגעתי לקניון רמת אביב לפגישה. אז נכון, כניסה לקניון, מכניסה אותי לסרטים עם המצפון שלי; אני מרגישה אדם שפל רוח, מכור לתאוות, שכל עולם הצרכנות עובד עליו והוא רק רוצה עוד. עבד, בקיצור. ״ואת,״ אני אומרת לעצמי ״שהיית מורה לתנ״ך ולמדת קבלה כל כך הרבה שנים, לא יודעת איך נגמר הסיפור עם עגל הזהב?״ כל פעם אותן מלחמות . אבל מיהרתי לפגישה, אז רק סרקתי ורשמתי לי בזכרון לאן אני והמצפון שלי צריכים לחזור ואחר כך כבר נראה מי יכריע. ואז ראיתי את השלט הזה: "זהו." אמרתי לעצמי ״עכשיו א

״תביני, בדנמרק, אחרי חופשת לידה את מקבלת משכורת 9 חודשים.״ ״9 חודשים??״ ״כן. או את או בעלך.״ מעניין מה אחוז הילודה שם, חשבתי לעצמי תוך כדי שהדנית היפהפיה ממשיכה לספר לי דברים ששברו את ליבי הישראלי. ״וכשהילדים גדלים והולכים לאוניברסיטה? לא רק שהאוניברסיטה היא בחינם, גם משלמים להם משכורת כל זמן שהם לומדים״. . אני לא מאלה שחושבים שהדשא של השכנים ירוק יותר, גם אם זה דשא מחו״ל, שהירוק שלו עשוי מדולרים או יורו. אני אוהבת דשא ישראלי. אבל משהו בשיחה איתה, יחד עם החברים שמתחילים לדבר

אני זוכרת שהכרנו. כיתה א׳. אני ביישנית עם קוקיות בלונדיניות ואת סוערת עם קוקו שחור. תוך שניה כבר משכת אותי בסערה הזאת פנימה, הלכנו לשחק ביחד ומאז לא הפסקנו. זה לא רק בגלל הילדות ברמת הגולן שלא נפרדנו. נכון, אין שם הרבה עם מי לשחק. אבל אם את שואלת אותי, היינו דבק כי מהר מאוד הרגשנו משפחה. אמא שלך כבר ידעה מה אני אוהבת לאכול, אני עזרתי לאח שלך בשיעורי בית, ואת עזרת לאח שלי לכסח אותי במכות על הדשא. משפחה. ״אנחנו אי פעם נדבר על מה שהיה שם?״ שאלת אותי באחד הביקורים שלך בארץ. אני

אור יש לי שאלה דחופה קיבלתי עכשיו בדואר מעטפה עם גלויות ריקות, לבנות, המשימה היא לאייר אותן. הנושא שנבחר השנה לאיור הוא "גיבורים". ואני לא יודעת מה לצייר. תגידי אור מה זה גיבור? תחלציני חלוצה. (זה לפרויקט שנקרא "הגלויה הסודית" במסגרת "צבע טרי" בשיתוף שבוע האיור של ת"א יפו). נגה-תי, שאלה של הלב שאלת. אז אני מתרגשת לענות. אני מנסה לחזור אחורה, למקום הטבעי שעוד לא עטוף בהשפעות, כדי לענות על השאלה ״מה זה גיבור?״. הקשבתי פנימה ולא מצאתי משהו בילדות ואז עלה לי ״חיילי צה״ל״

לפעמים, כשאלוהים כבר ממש עולה לי על העצבים, זה בדרך כלל כשהוא מביא אותי לקצה, ואז, בסוף בסוף, הוא שם גם איזו נקודת אור. לא יודעת, לא נראה לי כל הסיפור הזה של הבריאה דרך הפכים. חייב כזה חושך בשביל שנחפש את האור? תביא אור וזהו, למה אתה כזה מעיק? . בית קברות. היום אחה״צ. מלווים את דוד חיים למנוחת עולם. כשאני ודוד יצחק צועדים מהקבר הטרי חזרה אל ארץ החיים, הוא מספר לי: . ״‏אני הגעתי לארץ בן 17,״ דוד יצחק בן 90 ״זה היה ב-46, אחרי המלחמה ואחרי זה עוד חיכו לי שלוש מלחמות״ קצת פרופורצ

זאת הכותרת של המייל שקיבלתי היום . ועוד מגבר. הוא כל כך צודק שלא היתה לי ברירה אלא להתעצבן על אלוהים למה הוא לא נותן לי מילים לבטא את מה שאני מרגישה ואולי לא מספיק אנשים קראו את המייל הזה ומה יהיה? לא מזמן דיברתי עם ידיד שלי שהוא גיי על מצעד הגאווה ולמה יש גייז שמרגישים צורך להחצין את זה שהם גייז ולמה צעדת הנכים ולמה חוסמים כבישים ולמה יום האישה, למה אנחנו לא יכולים להיות מי שאנחנו בשקט ולהתנהג כמו בני אדם אחד לשני? אז היום למדתי משהו חדש. והבנתי שכדאי לי להתרכז בו כי באמת

יותר קל לעצום עיניים להגיד ״לא, הוא לא התכוון, אני בטח לא הבנתי מה שאני רואה״ הרי היינו בסרט הזה כבר פעם וזה נגמר כל כך רע שלקח שנים, שנים! עד שבנינו את האמון בחזרה. לא, הוא לא יעשה לנו את זה עוד פעם. . אז את מנסה להמשיך כרגיל, אבל את לא מפסיקה לחשוד. את לא רוצה לחפש, את רק רוצה שיהיה טוב עוד פעם, את רוצה להאמין ולסמוך לחיות בשקט, בשלום, לגדל ילדים, לטוס לחו״ל, מה שאנשים רגילים עושים, חיים. אבל בינך לבין עצמך את תמיד תוהה ״הוא באמת השתנה? למה שזה לא יקרה שוב?״. וכשזה מגיע אלי

הבוקר היה בא לי את זה פשוט. בלי מניירות, בלי פוזות, שלא יהיה מתוחכם מידי, שאני לא אצטרך לחשוב ״למה הוא התכוון?״ פשוט. סלט ירקות פשוט. (אוקיי, כנראה זה עוד שאריות של המחלה אם היה בא לי סלט, אבל תזרמו איתי, יש לזה פואנטה) . אז נסעתי ל קפה של פסטר שם הכל ברור לי, בלי שמות מפוצצים, בלי שצריך לנחש מה יש שם, ואיזה טעם יהיה לזה, פשוט סלט ירקות מלא לימון ״ואת הפיתה הזאתי עם הזעתר בפנים?״ המלצר-הנשמה יודע למה אני מתכוונת, ברור שהוא יודע, אבל נגמר, ״אני אביא לך פיתה עם זעתר מלמעלה, לא

אחי, חטאתי. ישבתי בבית קפה אחר ולא בקפה של פסטר היתה שם דווקא מלצרית חמודה שלא התעייפה מאינסוף הבקשות שלנו אתה בטח היית עומד בקצב שלה אני התעייפתי רק מלראות את הקלילות שבה היא הולכת וחוזרת, הולכת וחוזרת, אז בהיתי במחשב, זה יותר בריא לקצב שלי. . לידינו ישבו שתיים דוברות צרפתית ואנגלית מתוקתקות כאלה, מאלה שגורמות לי לשאול את עצמי בפעם המי יודע כמה ״את חייבת ללכת עם כפכפים וגולגול כל הקיץ? יהרוג אותך להשקיע קצת?״ . הקיצר, ליד הכפכפים, ביני לבין המתוקתקות, נפלה צלוחית כזאת קטנה ו