המלצר המקסים מ #הקפה_של_פסטר נסע לחופש. אני לא יודעת אם שמתם לב פעם, אבל בני אדם הם בסך הכל חיות של הרגלים - ייקחו לכם את הקפה שלכם בבוקר ולי יקחו את המלצר הקבוע - אנחנו כבר מרגישים אבודים. משהו בסדר הקוסמי השתבש, ומה עכשיו? מי יטפל בנו? . ״זה המקום של המשפחה שלי״ אומרת לנו נדין, בעלת הבית. ״נדין״ איזה שם יפה, אני מהופנטת לבעלת השם ולעובדה שאישה כל כך צעירה מתנהלת בכזאת קלילות פה, כאילו שלנהל בית קפה זה ״על הדרך״, כאילו שלשרת אנשים זה לא עניין גדול ומעצבן. אני צריכה לשרת ליל

לא ציפו ממך להיות הייטקיסט, בטח שלא ממציאן, יזם. באת מכלום, אז איך פתאום? נכון, תמיד היית חכם, מיוחד, ״שונה״ יהיו כאלה שיאמרו עליך אבל מי ציפה? כזאת ההצלחה מטאורית, וזה מילא, אבל כל הפרסום המוגזם הזה סביבך, כן, הנה, אמרתי את זה: מדברים עליך יותר ממה שראוי. אמרת לי, אני יודעת, היית מוותר על כל זה אם היית יכול, אבל תקשיב, יפיוף, זה די מעצבן שמישהו כמוך, מוצלח בלי להתאמץ, לא מבין מה רוצים ממנו. אני מבינה שאתה לא מרגיש שעשית משהו מיוחד, היית אתה, בלי סיפורים, אבל הם! כל הזמן הרע

מילא למצוא חניה בתל אביב באמצע היום - זה עניין של מזל. אבל להכנס לכזאת חנייה צפופה?? ״רק על זה הייתי מציעה לעצמי נישואין!״ אמרתי לחברה שהיתה איתי וצפתה בפלא הזה מתרחש בשידור חי. ״הבעיה איתך,״ פולנים לא יתנו לך להנות בחיים ״זה שאת לא חושבת נכון. אני בכלל רוצה שיהיה לי נהג פרטי״ אולי בגלל זה אני אוהבת אותה כל כך, כי היא חושבת בגדול. ״אם היית מבינה משהו במכוניות, הייתי מראה לך את המזראטי שצילמתי אתמול אבל את לא תביני אפילו מה את רואה, זה ידכא אותי״ אם כבר להציע נישואין למישהו, ז

הוא רק רואה אותי ומחייך ״תפדלי, הקפה מוכן״ לא יודעת אם נהוג אצל הערבים לחבק אנשים סתם ככה אז התאפקתי, רק חייכתי ואמרתי לו תודה. לו ולבורא עולם. קפה שמגיע בזמן זה חסדים גלויים, המעט שאני יכולה לעשות זה להודות. . ״סליחה, איפה זה העץ התלוי?״ פתאום באים איזה שניים ושואלים אותו. ״שו?״ ״העץ התלוי, אמרו שזה פה״ המלצר הערבי מסתכל על הזוג הזה ומנסה להבין מה לעזאזל הם רוצים ״אתם רוצים לקנות עץ?״ הוא ערבי, היא במבטא רוסי, ושניהם מדברים עברית. איזה עולם... . ״תגידי,״ היא פונה אלי, ״איפה

בקפה של פסטר לא מדברים על קיבוץ גלויות כולם פה מקובצים בתוך הקפה שלהם, כל אחד מהגלות שלו, מחורבן הבית הפרטי שלו. . מדברים רק עם המלצר, ערבי נוצרי, דובר עברית אנגלית וערבית שוטפת מדבר עם כל אחד בשפת הגלות שלו. . ״יאללה כפרה, עלי הפעם, להכין לך קפה הקר שלך?״ היא כבר קבועה פה, מי יודע כמה כוסות קפה כבר הכין לה, כמה טישו הביא לה לכל הדמעות האלה שלה, על מה יש לה לבכות כל כך הרבה לאשכנזיה העשירה הזאת? . ״אוסקוט יא מג׳נון! צ׳יל אאוט!״ המלצר הזה יודע להרגיע גם נהגים עצבניים שהורסים א

לגברת של הפלאפל יש מטפחת על הראש שלא יתבלבלו הלקוחות, שידעו שיש להם עסק עם יראת שמיים. אבל הידיים שלה? ידי אדם עובד אדמה בזעת אפה היא עושה לחם, פיתות, סלט כרוב, סלט קצוץ, ״לשים לך טחינה? למה לא, כפרה? טחינה זה טוב, אומרים ברזל, תאכל כפרה, תאכל.״ כשהידיים מכינות כדורים של פלאפלים האנשים עומדים בתור בשקט ומחכים אף פעם לא שמעתי שם מישהו צועק או דוחף אפילו שישראלים, אפילו שאוגוסט, אצל הגברת של הפלאפל כולם ילדים טובים. וכולנו גם טיפ טיפה ילדים שלה לפחות לחצי מנה, חצי דקה, הרי כל

״תן לי לנחש, הן בדרך כלל רזות, מה שבטוח - בדיאטה. כולן עם קעקועים, לובשות בגדים קצרים, חושפים, (את הגוף, הלב שלהן ארוז)״ ״מה זה ארוז? שבור!״ הוא מדייק אותי. ״תראה אותן״ אני אומרת לו ״כולן יפהפיות, איך אתם יכולים לבחור בכלל?״ ״עזבי,״ הוא עונה לי ״את יודעת איך אנחנו קוראים להן?״ ״נו?״ ״התל אביביות השבורות״ הרג אותי. ״למה, בצפון אין שבורות?״ אני מנסה להגן עלינו למרות שאני יודעת טוב מאוד למה הוא מתכוון ״לא ככה״ התל אביביות השבורות. בערב אני מדברת עם חברה. תל אביבית. שבורה. עם

- רצינית שאת לא שותה אלכוהול? - רצינית. הרעל המועדף עלי זה קפה וסיגריות שיחות שגרתיות של יום ראשון ב-10 בבוקר. יום קשה, מה זה משנה מה השעה? - אני כבר אחרי 5 כוסות - קפה או וויסקי? - גם וגם - וסיגריות? - חצי קופסא עד עכשיו - 10 בבוקר! - ועוד היד נטויה אני אוהבת אנשים ששונאים את הבוקר כמוני. כל המשכימי קום האלה, בעיקר אלה שהולכים לרוץ - לא יודעת, אני לא בוטחת בהם. איך בן אדם יכול להיות כל כך נמרץ על הבוקר??? הוא לא שמע חדשות? לא יודע שהעולם חרא, לאן הוא ממהר?? - אז את באה ל

לילי ישבה שולחן לידינו בבית הקפה של הערבים ביפו. הגענו לשם צמאות כל כך לקפה, שלא היה אכפת לי מי יושב לידי, העיקר שיביאו לי כבר מהשחור שחור הזה. כשהדלקתי סיגריה והעשן עף לכיוון שלה, פניתי אליה וביקשתי את סליחתה. . ״זה לא מפריע לי, אל תדאגי״ כל כך הרבה קמטים על פנים של בן אדם אחד לא יצא לי לראות מזמן. אני דווקא אוהבת קמטים, זה סימן שעברת משהו בחיים ונשארה לך מזכרת. ישר התחשק לי לדבר איתה. אבל איך? המשכתי לקשקש עם המכורה לקפאין שמולי וחשבתי על הקמטים והסיפורים של לילי. . בינתי

אני רוצה פרמידה. אני רוצה בית עם חצר, או לפחות דירה עם מרפסת, ואוטו חדש על הדרך, אולי ג׳יפ? אולי טבעת יהלום? אולי אני בכלל רוצה להגשים חלום, להכנס לג׳ינס מגיל 16, או 20, ללכת עם סקיני, לצבוע שיער לבלונדיני, או לשחור, או ג׳ינג׳י מתולתל, או כל מה שלא היה לי עדיין ולמישהי אחרת כן, ולהתחתן וילדים וכלב ומשכנתא ולא לישון בלילות ומתי נחליף ספות? או אולי רק שיפוץ קטן אולי רק סיבוב באיקאה? אולי אחר כך לכמה שעות לא יבוא לי יותר לקנות, לשנות, לפחות עד שאני אראה עוד פרסומות ויגידו לי מה

יש לו את הרצונות שלו, את מבינה? לא סתם שריטות כמו של כולם, אלא ממש... חולה שליטה, אני אומרת לך, ״זה יקרה בדרך שלי!״ כן, חמוד, ככה בדיוק בונים מערכת יחסים. יש ימים שבא לי להרוג אותו, בשיא הרצינות, ואני יודעת שאני לא חייבת להיות איתו בקשר, ברור, אבל זה כאילו... זה גדול ממני, מה שאני לא עושה - אני לא מצליחה להוציא אותו מהראש! אני אפילו לא יודעת אם זאת אהבה, את קולטת? עד כדי כך זה דפוק. הוא פשוט... זה לא שהוא סתם מסקרן אותי, הוא מדבר כמו שלא שמעתי אף אחד מדבר בחיים. יש לו אמת

כמה מהחברים הכי טובים שלי הם הומואים ולסביות. לחלק מהם יש עיניים חומות, לחלק כחולות, יש לי גם חברה אחת עם עיניים צהובות, סטרייטית, אבל יש לה בעיות אחרות בחיים, אל תשאלו. יש לי כמה חברות שעברו אונס, וכמה שחטפו מכות, יש כאלה שגם וגם ויש כאלה שסתם עברו התעללות נפשית. אני לא מכירה אפילו אישה אחת שלא עברה הטרדה מינית. גיליתי מאוחר מידי שהיום היתה צעדת השרמוטות . לא הספקתי לצעוד אז הרגשתי חובה לכתוב, זה הזכיר לי שיותר מידי פעמים בחיים אנשים שאלו אותי: ״בסדר, אז הם הומואים, שיעשו

לא בגלל שהיא היתה ילדה או בגלל שזה יכול לקרות לי או לך אלא בגלל שאנחנו מחפשים תשובות אצל אותו אלוהים בגלל שאנחנו ישראלים בגלל שלנו אמרו ״ואהבת״ ועד שלא נקשיב לזה נמשיך להתגלגל מאסון לחורבן. ״האלוהים הוא כאן בינינו״ אמא של רומי אמרה ואני מקשיבה לה.

תראו, אני בחשבון די גרועה. אבל חשבון-נפש הוא בין הפייבוריטים שלי אז בואו תעזרו לי שניה עם המספרים, ואני אדבר על הרגשות, סבבה? סבבה: הבוקר של ערב יום השואה, הלכתי לשטוף את האוטו. עד כאן שגרתי. העלו את המחיר מ-60 ל-65 ש״ח חיצוני ופנימי. גם עד כאן הכל שגרתי, או כמו שאבא שלי אומר ״זה בעיה שלכם שאתם פראיירים במרכז, משלמים כל כך הרבה על כל דבר״. אני לא יכולה לספור את הפעמים שרציתי לכתוב על זה ולשאול אם זה הגיוני למישהו המחירים האלה אבל תמיד זה נגמר ב״אין לך זמן, לכי כבר לעבודה, שמי

לפני 4 - או משהו כזה - אלף שנה, אלוהים אחד פנה לאיש מהשורה, אמר לו ״תחלוץ נעליים וקח מקל אותך אני בוחר להוביל לישראל.״ בן של מלך אבל מצרי, גורל מסובך כמו של כל יהודי אבל לנו לפחות יש סיר בשר מה היה לו, למסכן, במדבר? חול וכולירע ואלוהים קרציה ״הכבדתי את לב פרעה, בוא ננחית עליו עשירייה״ הרועה המסכן, שנוסף לכל היה מגמגם ניסה למחות, ובצדק, נגד הבחירה הלא מובנת: ״כולה רועה צאן, איזה מכות עכשיו? וגם מה הקשקושים האלה על עם נבחר??״ אבל אז, וזה מה שרציתי להגיד, שואל אותו האל, שנמא

אם יש לכם בלוג שנקרא ״להיות ישראלי״ וכבר די הרבה זמן לא כתבתם שום דבר לעם ישראל, אל תתפלאו שאלוהים מצפצף לכם בחנייה.

״את רואה את זאת שיושבת בכיסא גלגלים וממלמלת?״ רחלי הספרית שואלת אותי ״כן?״ ״כשהיא היתה בת 15 היא חיה ביערות, פרטיזנית, התחבאו מהנאצים״ ״די!״ אני מסתכלת על אישה בת 90 אולי, בחצי הכרה, שמי יודע מה עובר לה בראש ״לכי תדעי מה היא אומרת, מה היא זוכרת״ רחלי הספרית חותמת והולכת לחפוף לזקנה את הראש. לא יודעת מה יש לי בזמן האחרון שסיפורים על כאלה גיבורים כל כך מרגשים אותי. אולי כי היום נדמה שכבר אין גיבורים. או אולי כי אנחנו כבר על כזה אוטומט שלא מתרגשים ממעשי גבורה. מי בכלל מסוגל לתפ

״מה, לא הייתן בחופש בחו״ל??״ זאת שמולי כמעט התעלפה. ״ממממ לא״ ״וואו איזה מוזר״ צחקתי. עד לפני כמה שנים זה לא היה כזה טריוויאלי שאמא וילדה יהיו בחו״ל בחופש הגדול, זה עולה כמה עשרות אלפי שקלים הסיפור הזה, לא? ״מאיפה ל--ך יש כמה עשרות אלפי-״ רציתי לשאול אותה אבל בסוף לא. אין לי כח לשיחת ההתנהלות הכלכלית הקלוקלת שלי. קלוקלת וזהו. ״סססססעמק עם המדינה הזאת״ אמרה לי יום אחרי זה חברה שחזרה לביקור מולדת ״מה זה הערסלנד הזה בשדה התעופה?? אין מצב שאני חוזרת לגור בארץ הזאת״ ״הלו!״ הפיוז

איזה קטע? הסתכלתי לפני יומיים במחברת תורה של הילדה שלי, הם למדו על מגדל בבל. לא יודעת למה לקח לי 30 ומשהו שנה לקלוט את זה (#בלונדינית_זה_אופי) אבל רק עכשיו קלטתי משהו מוזר - כשאלוהים רצה ״להעניש״ את האנשים החצופים שבנו מגדל כל כך גבוה, מה הוא עשה? לא הוציא ברק מהשמיים ופרק את המגדל, לא עשה מבול או 10 מכות, אפילו לא מכה אחת. אלא בלבל את שפתם, עשה שהם לא יבינו אחד את השני. כאילו... זהו? זה העונש? מממ... כן, וואו, נשמע מפחיד, לא פלא שאנשים הפסיקו לבנות מגדלים. או שלא הלכתי לחכמת