״מי צריך לב? לב נשבר.״ פגישה עסקית. 2 בצהרים, שניצלים ופירה. רק לפני רבע שעה הכרנו וכבר חיבבתי אותו. גם שניצלים וגם שיחה על לב שבור - רק עם אנשים כאלה אני רוצה לעשות עסקים. ״תראה רגע את הקעקוע שיש לך על היד? אני לא רואה את הכל״ ככה זה התחיל. אני לא הבן אדם הכי פוליטיקלי קורקט בפגישות עסקיות. מעדיפה לתקשר עם האדם ולא עם האיש מכירות. אז הוא הראה לי. משאבה של לב. מפלסטיק. ואז המשפט הזה. מי צריך לב. נתקע לי השניצל בגרון. גם ככה לא ידעתי מה להגיד למרות שהיה לי הרבה מה אבל רק הכרנו

‏- את יודעת מה הבעיה שלך? ⁃ רק בעיה אחת? ⁃ אל תצחקי, אני רציני ⁃ נו מה הבעיה? ⁃ הבעיה שלך, זה שיש לך את המערכת יחסים הכי מתוסבכת שנתקלתי בה בחיים, עם אלוהים צחקתי. ⁃ זה לא מצחיק, זה עצוב ⁃ אתה מספר לי?? ⁃ אני לא מבין אותך. את כל הזמן מדברת על אלוהים, אבל את לא דתיה, את לא בעניין של מצוות חס וחלילה. ⁃ חס וחלילה ⁃ אבל את כל יום שומעת את השיעורי קבלה האלה שלך ועדיין רבה עם אלוהים! ⁃ דווקא לא רבתי איתו כבר כמה ימים ⁃ כנראה הוא נתן לך מה שאת רוצה אז מה יש לך לריב איתו? ⁃ נכון! כ

״תביני, בדנמרק, אחרי חופשת לידה את מקבלת משכורת 9 חודשים.״ ״9 חודשים??״ ״כן. או את או בעלך.״ מעניין מה אחוז הילודה שם, חשבתי לעצמי תוך כדי שהדנית היפהפיה ממשיכה לספר לי דברים ששברו את ליבי הישראלי. ״וכשהילדים גדלים והולכים לאוניברסיטה? לא רק שהאוניברסיטה היא בחינם, גם משלמים להם משכורת כל זמן שהם לומדים״. . אני לא מאלה שחושבים שהדשא של השכנים ירוק יותר, גם אם זה דשא מחו״ל, שהירוק שלו עשוי מדולרים או יורו. אני אוהבת דשא ישראלי. אבל משהו בשיחה איתה, יחד עם החברים שמתחילים לדבר

אני זוכרת שהכרנו. כיתה א׳. אני ביישנית עם קוקיות בלונדיניות ואת סוערת עם קוקו שחור. תוך שניה כבר משכת אותי בסערה הזאת פנימה, הלכנו לשחק ביחד ומאז לא הפסקנו. זה לא רק בגלל הילדות ברמת הגולן שלא נפרדנו. נכון, אין שם הרבה עם מי לשחק. אבל אם את שואלת אותי, היינו דבק כי מהר מאוד הרגשנו משפחה. אמא שלך כבר ידעה מה אני אוהבת לאכול, אני עזרתי לאח שלך בשיעורי בית, ואת עזרת לאח שלי לכסח אותי במכות על הדשא. משפחה. ״אנחנו אי פעם נדבר על מה שהיה שם?״ שאלת אותי באחד הביקורים שלך בארץ. אני

זאת הכותרת של המייל שקיבלתי היום . ועוד מגבר. הוא כל כך צודק שלא היתה לי ברירה אלא להתעצבן על אלוהים למה הוא לא נותן לי מילים לבטא את מה שאני מרגישה ואולי לא מספיק אנשים קראו את המייל הזה ומה יהיה? לא מזמן דיברתי עם ידיד שלי שהוא גיי על מצעד הגאווה ולמה יש גייז שמרגישים צורך להחצין את זה שהם גייז ולמה צעדת הנכים ולמה חוסמים כבישים ולמה יום האישה, למה אנחנו לא יכולים להיות מי שאנחנו בשקט ולהתנהג כמו בני אדם אחד לשני? אז היום למדתי משהו חדש. והבנתי שכדאי לי להתרכז בו כי באמת

"תגידי תודה על מה שיש לך״ אבא שלי אומר לי ״אני אומרת, מה זה קשור? אלוהים מגזים גם איתי לפעמים״ ״אלוהים...״ הוא צוחק ״את יודעת איך אברם קורא לו?״ ״נו?״ ״הרוצח הגדול״ ״יאלללללללה...״ זה עשה לי בום בבטן. אני יודעת בדיוק למה הוא מתכוון. ״שתי אחיות הוא לקח לו. שתי אחיות מתו מסרטן תוך שנתיים וחצי״ ״אלוהים ישמור...״ ״עוד פעם אלוהים?״ איך אפשר לחיות ככה?? איך אתה קם בבוקר, איך אתה מוצא סיבה לפתוח את העיניים בכלל, לצאת מהמיטה? אני לא יכולה לתאר לעצמי כזה כאב. אז אני שותקת עם השאלות ש

״שתדעי לך, שבשיער שחור יש משהו יותר דרמטי. יותר מיוחד בעיני, את לא נעלבת, כן?״ אני והגוונים הבלונדינים שלי כבר מזמן לא נעלבים, אנחנו כל כך עפים על עצמנו שקשה להפריע לנו ״זה פשוט יותר מסתורי, יותר מיוחד, כאילו חלאס, נמאס כבר מזה שכל מרוקאית נהיית לי בלונדינית. כאילו, בסדר אחותי! לא רואים מה המקור שלך, נכון...״ היא הוסיפה את הפרצוף הפולני הזה שגם עם שיער בלונדיני וגם עם שיער שחור נראה מרושע. ״מה הקשר למרוקאית?״ לא הבנתי ״אין עירקיות שצובעות? אשכנזיות? רוסיות? טוניזאיות?״ ״מה

יותר קל לעצום עיניים להגיד ״לא, הוא לא התכוון, אני בטח לא הבנתי מה שאני רואה״ הרי היינו בסרט הזה כבר פעם וזה נגמר כל כך רע שלקח שנים, שנים! עד שבנינו את האמון בחזרה. לא, הוא לא יעשה לנו את זה עוד פעם. . אז את מנסה להמשיך כרגיל, אבל את לא מפסיקה לחשוד. את לא רוצה לחפש, את רק רוצה שיהיה טוב עוד פעם, את רוצה להאמין ולסמוך לחיות בשקט, בשלום, לגדל ילדים, לטוס לחו״ל, מה שאנשים רגילים עושים, חיים. אבל בינך לבין עצמך את תמיד תוהה ״הוא באמת השתנה? למה שזה לא יקרה שוב?״. וכשזה מגיע אלי

הבוקר היה בא לי את זה פשוט. בלי מניירות, בלי פוזות, שלא יהיה מתוחכם מידי, שאני לא אצטרך לחשוב ״למה הוא התכוון?״ פשוט. סלט ירקות פשוט. (אוקיי, כנראה זה עוד שאריות של המחלה אם היה בא לי סלט, אבל תזרמו איתי, יש לזה פואנטה) . אז נסעתי ל קפה של פסטר שם הכל ברור לי, בלי שמות מפוצצים, בלי שצריך לנחש מה יש שם, ואיזה טעם יהיה לזה, פשוט סלט ירקות מלא לימון ״ואת הפיתה הזאתי עם הזעתר בפנים?״ המלצר-הנשמה יודע למה אני מתכוונת, ברור שהוא יודע, אבל נגמר, ״אני אביא לך פיתה עם זעתר מלמעלה, לא

קוראים לה סאנשיין כי זה מתבקש, לא רק כי היא בלונדינית מהממת יש הרבה בלונדיניות שלא זוהרות. היא כן. כשהיא נכנסת לחדר אתה לא יכול להתיק ממנה את המבט, אתה רוצה גם קצת מהאור הזה לחיים הסתמיים שלך. . סאנשיין כבר לא צעירה, ״קוראים לזה משובחת, מותק״ היא מסבירה לי ״גם אני הייתי מהבלונדיניות-אקססוריז האלה שאתה תולה על הכתף והולך איתן ברחוב אבל על מה כבר היה לדבר איתי?״ ״מסתומרת?״ אני מתפלאת ״אני תמיד דיברתי איתך״ ״זה נכון, נסיכה, אבל את תמיד היית משהו אחר. איתך יכולתי לדבר.״ כזאת היא

אחי, חטאתי. ישבתי בבית קפה אחר ולא בקפה של פסטר היתה שם דווקא מלצרית חמודה שלא התעייפה מאינסוף הבקשות שלנו אתה בטח היית עומד בקצב שלה אני התעייפתי רק מלראות את הקלילות שבה היא הולכת וחוזרת, הולכת וחוזרת, אז בהיתי במחשב, זה יותר בריא לקצב שלי. . לידינו ישבו שתיים דוברות צרפתית ואנגלית מתוקתקות כאלה, מאלה שגורמות לי לשאול את עצמי בפעם המי יודע כמה ״את חייבת ללכת עם כפכפים וגולגול כל הקיץ? יהרוג אותך להשקיע קצת?״ . הקיצר, ליד הכפכפים, ביני לבין המתוקתקות, נפלה צלוחית כזאת קטנה ו

בן אדם כבר לא יכול לבוא ל קפה של פסטר רק בשביל לשתות קפה, בלי ששום דבר מיוחד לא יקרה? . ״חכה רגע, אבו חסן!״ צועק המלצר החמוד בערבית (הבנתי רק את ה״אבו חסן״, ניחשתי שהוא אמר לו ״חכה״, תזרמו איתי…) עוצר על המדרכה בן אדם מבוגר, עם יד חבושה, נראה לי שלא התקלח כבר די הרבה זמן, סוחב עגלה עם בקבוקים ריקים. . המלצר הנשמה נעלם בתוך המסעדה, תוך שניה חוזר עם איזה בקבוק שתיה בצבע ורוד, משהו שהמורה שלי לשעבר לתזונה היתה קוראת לו ״אסון טבע ארוז בבקבוק״ מושיט לאבו חסן, לוחץ לו ת׳יד, וטס לסד

״חם לי, את לא מבינה שאני בן אדם לא נחמד כשחם לי? איך הצלחת בכלל להוציא אותי מהמזגן??״ הבלונדה שצועדת לצידי ולא מתרגשת ממני, מתכופפת רגע לרצפה, מרימה משהו ואומרת לי ״קחי״ בדיוק נשר פרח על הרצפה בסמטאות של יפו. צריך להיות אדם עם מערכת קירור פנימית רצינית בשביל להבחין במשהו בחום הזה. אני מקנאה. ״תודה...״ אני מתביישת ונשבעת לעצמי לא לקטר 10 דקות שלמות. . עברו 5 והגענו אל הקפה של פסטר . קפה זה תמיד רעיון טוב, גם ב-35 מעלות בצל. ״מנייני׳ם נשמה?״ אליו תמיד יש לי סבלנות וחיוך הוא עוש

״איך את אוהבת את הקפה? חזק? חלש? בינוני?״ אני בעיקר אוהבת שהוא מוכן מהר, עשיתי שטות ויצאתי מהבית בלי לשתות מולי עומד אחד האנשים הנחמדים עלי אדמות או לפחות ברחוב הזה, והמוח שלי מת. צועק לקפאין. . ״נראה לי חזק״ אני חוזרת בסוף למציאות ״אז שתי כפיות קפה?״ ״אחת וחצי?״ ״אז בינוני״ ״שיהיה בינוני… תודה״ ״הכי חשוב גברת,״ אני גברת?? ״שתהיה לך שנה טובה, חתימה טובה״ ״נכון,״ יום כיפור בפתח, תתעוררי! ״שתהיה לך גם חתימה טובה ולכל עם ישראל, אמן״ אני מתה על זה שחגים ואפשר לברך את כל עם ישראל

בערב ראש השנה של היהודים, הלכתי לשבת בקפה של הערבים. משהו לא התארגן לי במשך כל היום הזה. יש אווירה של חג באוויר, כולם נראים מאושרים מההזדמנות להתחיל מחדש ורק בי לא נדבקה אווירת החג. מוזר, ראש השנה זה בדרך כלל החג האהוב עלי, אבל השנה, רק הסתובבתי בהרגשה ש- מה השתנה הראש השנה הזה? וגם מה המשמעות של כל הברכות האלה, מישהו באמת מאמין בזה, מאמין שהולך להיות טוב השנה? . אז הלכתי אל #הקפה_של_פסטר . מקבלים אותי שם בכל מצב רוח. . ״שנה טובה!״ חבר שלי המלצר אומר לי ״כן, הא?״ חייכתי ״שנה

״סבתווווווש… נו… בבקשהההההה!״ שתי פצלוחיות, בגובה של כיתה א׳, ועם חוצפה שלא היתה לי גם בכיתה ט׳, עומדות לפני בתור בפיצוצייה, ומשכנעות את סבתוש שתקנה להן סוכריות. ״מה פתאום??״ היא אומרת לאחת מהן ״כבר שכחת את הטיפולי שיניים שעשו לך לפני שבוע?? הרופא אמר שאסור!״ חייכתי. איזה נעים לדעת שבכל בית יש את אותם ויכוחים. חייכתי גם לסבתוש בקטע של ״אני מבינה לליבך ותודה לאל שאנחנו נכנעות לאותם ויתורים, זה קצת מוריד מחומרת העונש בבית המשפט הפנימי שלי״ ״נו, סבתוווווש...״ ״נו בסדר״ סבתוש נכנ