העוגה שהחזירה אותנו הביתה

סבתא לאה היתה עושה מרק עוף גס: הגזר לא ממש מקולף, החלקים של העוף צפים בכל ביס, השמן, הפלפל השחור, הריח של הסלרי - הכל חזק ומורגש. ככה גם האהבה שלה היתה - מורגשת, חמה, מלאת פלפל, סוכר וטעמים. כשהייתי קטנה אהבתי אוכל עדין. לא אהבתי גזר לא מקולף. אבל עם הזמן, כמו שקורה במשפחה, אוכל נקשר בזכרונות. המרק של סבתא לאה בא יחד עם תה עם לימון ו-3 סוכר כשהייתי חולה. ובעיקר בעיקר עם ים של אהבה ודאגה ו"אוי מאמאל'ה, הלוואי שהייתי יכולה לקחת את זה ממך". והעוגיות קוקוס? זה בפינה של השולחן, שתינו מהצדדים, מחזיקות ידיים, היא בוכה על הילד שלה שמת מהכשת נחש בגיל 4 וחצי, ואני על איזו אהבת נעורים שמתה והשאיר אותי עם חצי לב והרבה מידי דמעות. "מאמאל'ה שלי, את כזאת קסם, יבוא משהו יותר טוב". ובא. ושוב הלך. ו-15 שנה אחרי זה, אני עדיין מתגעגעת לסבתא שלי, לדמעות של שתינו. זה לא אותו דבר לבכות לבד. כי סבתא לאה היתה בוכה בשבילי באמת. ואני בשבילה. וכבר היה נהייה לנו יותר טוב. מן... קסם כזה שגובר על כל הילדים והגברים המתים. * * * * * * * לפני חודשיים נפגשתי עם חברות והכנתי למפגש עוגת-שוקולד-של-5-דקות. היא לא היתה כזאת מושקעת וטעימה בצורה יוצאת דופן,אבל בזמן שהכנתי אותה התפללתי הרבה שהיא תשמח את החברות. היתה שם את הרוסיה המבוגרת שמזכירה לי את סבתא לאה, למרות שאף פעם לא אמרתי לה את זה. יש לה את אותו "מאמאל'ה" ואת אותה האהבה בעיניים ובחיבוק. בין כל ה"טעים!" ו"תביאי מתכון", הרוסיה-שדומה-לסבתא-לאה כשטעמה את העוגה, נצצו לה העיניים ואמרה לי: "את לא מאמינה, העוגה הזאת החזירה אותי הביתה". ובכתה. וצחקה. וחיבקה אותי. ואני באותו רגע חזרתי גם כן לבית שלי, לבית שבלב. זה שסבתא לאה עדיין גרה בו יחד איתי, לא מתה בכלל אלא חיה ואוהבת, מאכילה ומחבקת.   אז הנה היא,

העוגה שהחזירה את שתינו הביתה:

100 גר' חמאה מומסת 1 וחצי כוס סוכר 3 כפות גדושות אבקת קקאו 4 ביצים 1 חב' גבינה 1 אבקת אפייה 1וחצי כוסות קמח שיפון מוסיפים הכל לפי הסדר ומערבבים אחרי כל תוספת. תנור, 150מעלות (קמח שיפון צריך חום יותר נמוך מהרגיל ויותר זמן) בערך40 דק' או עד שהעוגה נפרדת מהדפנות ועד שמתפשט בבית ריח של עוגה.