האמ-אמא של המלחמה

כל ילדה היא נסיכה לאמא שלה וכל אמא נשבעת שהנסיכה שלה תגדל רק בארמון. אף אמא לא חושבת שהילדה שלה תבלה בחופש הגדול במקלט, או שהיא תצטרך להעיר אותה באמצע הלילה בשביל לרוץ איתה למדרגות, לחכות ל"בום" ולנסות לחזור לישון עד הבום הבא.

אשקלון

יש לי חברה באשקלון שצילמה את הילדה שלה ישנה וככה היא כתבה: "למצוא את הילדה הקטנה שלי ישנה בצורה הזו ... לא מגיע לשום ילד לחוות את החוויה הזו" במקלט, או תחת ההפצצות, אמהות בכל הארצות מתפללות לכל מיני אלוהים, מתחננות, זועמות, מבטיחות, מחבקות את הנסיכות והנסיכים. והקטנים בוכים, וגם אנחנו, האמהות, רוצות לבכות. כי הם צודקים, הם רק רוצים לישון ומה פתאום מעירים אותם עכשיו וכל הרעש הזה ומתי יהיה ה"בום"? ואנחנו רק מתגעגעות לריבים הישנים, לזה שהוא רוכב על אופניים בחוץ ואני מתעצבנת כי הוא נוסע מהר מדי או לאט מדי ו"אמא חם לי" ו"אמא תקני לי" ו"היא לקחה לי את הצעצוע" ו"למה יש לה 2 סוכריות?" וכשעובר אופנוע בכביש אף אחד לא מחסיר פעימה כי זה נשמע כמו התחלה של אזעקה ואפשר ללכת למכולת ברגל בלי לחפש כל הזמן מקומות מסתור.

ובינתיים בתל אביב...

בארץ דומה אבל גם אחרת, בין בתי קפה למטחי טילים, התאספו גם כן הורים וילדים של חדרי מדרגות בכיכר הבימה. ושם הם עומדים, משמאל ומימין, קוראים קריאות גנאי אחד לשני, מחפשים את מי להאשים, על מי להוציא את הזעם והתסכול, שמאלנים, ימנים, מנותקים, אלימים - כולם מפחדים, כולם הורים או ילדים, פתאום נשמעת אזעקה וכולם רצים לאותו מקלט. כשיצאנו, עמדתי ביניהם והסתכלתי - לטיל לא אכפת אם אתה שמאלני או ימני ולכמה רגעים גם להם לא היה אכפת. הציעו מים אחד לשני, חזרו לדבר ואז לאט לאט חזרו לריב, צעוק ולאחל אחד לשני מוות וטילים. חברה שהיתה איתי אמרה לי: "תסתכלי עליהם - זה אחים שרבים אבל הם ביחד סוף סוף".

עמדה שם בחורה אחת,

במעגל האלים שהיה מוקף שוטרים, עם חולצה ורודה, מסטיק ובלונד יותר צועק משלי, וברכה את העוברים והשבים השמאלנים במוות בכל מיני צורות. תכל'ס? רציתי רק להוציא אותה משם, לחבק אותה, להוריד לה את כל האיפור הכבד מהפנים, להגיד לה "ששש... הכל בסדר עכשיו" ולהשכיב אותה לישון. במקלט או במקום מוגן שהיא לא תתעורר למציאות של בלהות. בסוף לא עשיתי את זה. במקום זה ניגשתי לשוטרים ואיחלתי להם שיחזיקו מעמד. היה שם -

שוטר אחד חתיך,

אבל לא היה נראה לי הזמן המתאים להגיד לו את זה. אז רק איחלתי לו כמו לכולם "תחזיקו מעמד" והוא ענה "משתדלים". היה לי די עצוב ה"משתדלים" הזה כי נראה היה שכמה מפגינים שכחו שגם השוטרים ושוטרות האלה הם האחים והאחיות שלהם ולא באמת חייבים לריב מכות עם אחים, אנחנו כבר מספיק גדולים בשביל לדבר. או לפחות בשביל להבין שכולנו משפחה אחת.

אחים ואחיות שלי,

מאשקלון ומתל אביב, אני שומעת את כולכם אומרים שחסר בעצם מבוגר אחראי, שיודע מה הוא עושה ושיתן לכולנו לישון בשקט. אין לי איזה קוסם כזה בנמצא, אני רק מתפללת שנדע לשמור על עצמנו עד שיגיע אחד כזה. כי ממה ששמעתי ברחוב ובאינטרנט לאחרונה, לא כל השמאלנים קוראים לטייסים רוצחים, ולא כל הימנים רוצים באמת שכל הילדים הערבים ימותו. רובנו פשוט רוצים לגדול כאן בשקט, במדינה שלנו, שהיא הבית של כולנו, לגדל כאן ילדים שלא ידעו יותר מה זה מקלטים או אזעקות אלא שיחזרו לריב על שטויות וגם שאנחנו, הגדולים, נחזור לריב על שטויות... הלוואי, אמן.

כמו במשפחה נורמאלית.

ותודה לבעלי הבניין הזה שהשאירו את הכניסה לחדר המדרגות פתוחה...