פגשתי היום מישהי שסיפרה לי את הסיפור הבא: לפני שבועיים היא השתתפה ב מעגלי שיח בקניון של איזושהי עיר ופתאום נשמעה אזעקה. כולם, בערך 60 איש, רצו לחדר מדרגות וחיכו. ואז איכשהו מישהו התחיל לשיר והיא חשבה לעצמה "בעצם למה לא לשיר?" וכך היה. 60 איש בחדר מדרגות שרו שירי ארץ ישראל על רקע פיצוצים ונפילות של טילים. "עם ישראל שר" ככה היא סיכמה את האירוע. זה מקסים בעיני, 60 ישראלים שרים בסיטואציה הזויה. כאילו... יש משהו מביך בלשיר בציבור בהנחה שאתה לא שיכור או שאין מוסיקה מחרישת אוזניי

מי מחזיר כרטיס טיסה לתאילנד?? <המשך של="של" הפוסט="הפוסט" הזה=">הזה</a>"> זה לא רק תאילנד, הייתי מוותרת על כל חו"ל, אבל תאילנד זה ספציפית מוזר, אני יודעת, הייתי שם. אני מכירה את הטעם של האננס, הבגדים בשנקל, הטורקיז של הים - כל החבילה היפה-יפה הזאת. אבל אין, אני חייבת להגיד את זה בקול רם - תוך כדי פנטזיות בצבע טורקיז וחול ים, ממש במקביל - אין לי אויר, אני מפחדת, אני רוצה אל-על, רוצה הביתה, נגיד את זה ככה - יש מצב ש אני הישראלית היחידה בחו"ל שמחפשת ישראלים . יש הרבה הסברים פס

כל ילדה היא נסיכה לאמא שלה וכל אמא נשבעת שהנסיכה שלה תגדל רק בארמון. אף אמא לא חושבת שהילדה שלה תבלה בחופש הגדול במקלט, או שהיא תצטרך להעיר אותה באמצע הלילה בשביל לרוץ איתה למדרגות, לחכות ל"בום" ולנסות לחזור לישון עד הבום הבא. אשקלון יש לי חברה באשקלון שצילמה את הילדה שלה ישנה וככה היא כתבה: "למצוא את הילדה הקטנה שלי ישנה בצורה הזו ... לא מגיע לשום ילד לחוות את החוויה הזו" במקלט, או תחת ההפצצות, אמהות בכל הארצות מתפללות לכל מיני אלוהים, מתחננות, זועמות, מבטיחות, מחבקות את הנ

זה כמו שנפרדים מבן זוג שאוהבים - שהלב שלך מעוך מרוב אהבה אבל זה בלתי אפשרי יותר לחיות ביחד ואת מתבשלת עם זה יום אחרי יום עד שאת מחליטה שזהו, זה היום. ואת מסתכלת עליו עושה את הדברים הרגילים ואת חושבת לעצמך בלב – הנה הרגע הזה של ה"לפני" ו"אחרי". עוד שניה אני הולכת להנחית עליו פצצה ועכשיו הוא מאושר, איזה באסה שאני צריכה להיות גם ב"אחרי". אותו דבר הסתכלתי על הילדה שלי בבוקר. בלילה עוד הצלחתי לתרץ את הבומים של הנפילות טילים אבל בבוקר קיבלנו אימייל שמחר הקייטנה תהיה במבנה אחר, קר

מתי בפעם האחרונה הייתם גאים להגיד "אני ישראלי"? מתי?? כשהיינו עצובים ביחד, כשישבנו כולנו - אִישׁ תַּחַת סוכתו וְתַחַת מסך מחשבו - בסוכת האבלים לזכרם של הנערים, רגע לפני שהתחיל הירי על תושבי הדרום שוב? ומתי הפסקתם להיות גאים שאתם ישראלים? כשרצחו את הנער הערבי, כשצה"ל לא הגיב, או כן הגיב, חזק מידי, חלש מידי, ומה עם מלחמת ששת הימים? אז היינו גאים? וכשמכבי היתה אלופת אירופה? אולי זה היה כש-WAZE נמכרה ל-Google? מתי בפעם האחרונה הייתם גאים להיות ישראלים? - - - - - ישראל בשבילי

ערבות זה כשמדינה חילונית שלמה מתחילה להתפלל על שלושה ילדים שהיא מרגישה שהם שלה. ערבות זה כשחברה שעוברת דירה עם 2 ילדות אומרת לי "תביאי גם את שלך לשעתיים" כדי שאוכל לנשום אויר, בזמן שהיא צריכה חמצן יותר ממני. ערבות זה כשחמש אמהות מוצאות סידור לילדים והולכות להחזיק את היד לחברה שלא מצליחה להכנס להריון, מנגבות לה את הדמעות ויוצאות איתה לשתות. עוד שעתיים הן צריכות לקום להאכיל איזה תינוק אבל עכשיו הן איתה - שותות ובוכות. ערבות זאת לא סיסמא, היא פשוט מתגלה ברגעי מצוקה, באותם רגעי

היא קראה לי "ישראלית", הרוסיה היפה הזאת. לא שמתי לב כמה זה מיוחד שנולדתי ככה עד שהיא אמרה את זה. היא היתה שמחה להידבק קצת בישראליות הזאת, היא אומרת, החיבוקים שלנו מוצאים חן בעיני הקור הסיבירי שלה. ובעיני מצא חן שהיא מזכירה לי את סבתא שלי, שאמא שלה גם כן היתה סיבירית אבל סבתא שלי כבר נולדה ישראלית-מחבקת. וכבר היה לה אור בעיניים מהשמש הישראלית ומהעצבים והחום בין האנשים. ... ורק מי שהכיר את סבתא שלי באמת, ידע לזהות מתי מגיע שוב החורף הסיבירי, מתי יורד שלג על כל החום הישראלי הזה

אני רוצה לכתוב על עם ישראל שלי. על העם המשוגע הזה שאני כל כך אוהבת בגלל האנשים שבו. הצינים החבולים, החמים, האוהבים, עם שגדל על קידוש הכח והמאצ׳ואיזם וגילה שהוא כזה רגיש בפנים. ככה אני אוהבת אותכם, אותנו. עם ששבוי בקונפליקט פנימי, שמגלה את הקסם של עצמו ולא יודע מה לעשות עם זה... בעיניים שלי הקסם האמיתי מתגלה ברגעים מעטים: כשמכבי מנצחת או ששותים מספיק כדי לרקוד ברחוב לאור היום רק בגלל שיום העצמאות היום, אבל זה לא באמת קשור לאירוע או לסמל אלא להרגשה הפשוטה הבסיסית הזאת שיש משהו

כיאה למערכת יחסים של 66 שנה, אנחנו כבר קצת לוקחים אותה כמובנת מאליה. כן, היא מתקשטת ואנחנו יוצאים לחגוג פעם בשנה. אבל ביום-יום למי יש כח? עבודה, ילדים, פקקים - נהייתה קצת אפורה הגברת, פעם היתה יותר פורחת. והגלי-חום האלה? והמלחמות הפנימיות? ואין לה כסף אבל הילדים שלה כל היום בקניון והחינוך... שלא נדע. אז למה אנחנו לא מתגרשים? למה אין לי ארץ אחרת גם כשאדמתי לא ממש בוערת?

לא ידעתי ש פלאפל מרדכי נחשב לפלאפל הכי טוב בפתח תקווה. ברור שפלאפל זה דיון עמוק בפני עצמו (עם טחינה וסלט, מה השאלה?) אבל כשהגעתי אליהם בפעם הראשונה, הסתכלתי על המוכרים שעמדו בפנים. אני אוהבת לקנות אוכל מאנשים שאוהבים להאכיל אנשים. איך אפשר אחרת?? אתה מרגיש שאתה אוכל את הכוונה של הבן אדם, שהוא כל כך שמח להאכיל אותך שכבר לא חשוב לך מה אתה אוכל... כמו החביתה של סבתא שלי ז"ל. זאת בסך הכל חביתה! מה כבר אפשר לשים בחביתה שיהיה לה כזה טעם?? אז סבתא לאה אמרה - אהבה. בזכות הכובע והח

בד״כ אני גרועה בשמות. אבל ממש, ברמה שאני לא זוכרת שמות של אנשים שדיברתי איתם כמה פעמים... פתאום היום נזכרתי ב 3 שמות של אנשים שדיברתי איתם כבר לפני 3 ימים! - אושרה, אורלי ואלכס. מה גורם לנו לזכור בן אדם, או את השם שלו? אצלי זה החקיקה על הלב. כמו אלכס. באנו כדי לספר לו על ביחד והוא פתח לנו את הדלת בפנים חרושות קמטים ורצינות, פנים של ״יש לכם סיבה ממש טובה להפריע לי?״ מלמלתי כמה מילים על הדברים הטובים שאנחנו עושים ב״ביחד״ ואלכס, במבט חודר לב ועצמות, בלי להוריד ת׳עיניים לשניה: ״

כשהייתי קטנה למדנו בבית-ספר שפתח תקווה היא "אם המושבות". אז התכוונו לחלוצים, למקימי הארץ. היום מתכוונים לשכונה ענקית שותיקי העיר קוראים לה "העיר השניה", "העיר האחרת". אז חוץ מאם המושבות דאז ודהיום, מה באמת הציביון של העיר הזאת? איכשהו הכל התחבר לי במפגש עם אחת הותיקות המגניבות ביותר שפגשתי, תקשיבו טוב: סבתא חיה, בת 81, חיית אינטרנט! כן כן. זה לא שהיא סתם גולשת באינטרנט אלא שיש לה כמה בלוגים! אחרי שסיימתי להיות בשוק ואחרי שהחלפנו רשמים מאהבתנו המשותפת לרשת, חיה סיפרה לנו שבעצ