החזקנו את היד אחת לשניה כל כך חזק, שנהיו לנו סימנים אדומים. גם הזענו בטירוף. אבל לא היה לנו אכפת. המשכנו להחזיק. ״אם את צריכה את היד חזרה אז תגידי״ היא לחשה. אחרי הכל אנחנו בלוויה, לא נעים לדבר באמצע ׳אל מלא רחמים שוכן במרומים׳. ב-׳המצא מנוחה׳ לחשתי לה חזרה: ״תשאירי. התגעגעתי להיות דבק איתך״. 4 שנים לא התראינו. מאז הלווייה של אמא שלי. אנחנו חייבות להפסיק להפגש רק כשמתים לנו ואז היה ההספד של החברה הטובה. שתינו מכירות את החברות נפש האלה - את זאת שבאדמה עכשיו ואת זאת שעומדת ו

אני זוכרת שהכרנו. כיתה א׳. אני ביישנית עם קוקיות בלונדיניות ואת סוערת עם קוקו שחור. תוך שניה כבר משכת אותי בסערה הזאת פנימה, הלכנו לשחק ביחד ומאז לא הפסקנו. זה לא רק בגלל הילדות ברמת הגולן שלא נפרדנו. נכון, אין שם הרבה עם מי לשחק. אבל אם את שואלת אותי, היינו דבק כי מהר מאוד הרגשנו משפחה. אמא שלך כבר ידעה מה אני אוהבת לאכול, אני עזרתי לאח שלך בשיעורי בית, ואת עזרת לאח שלי לכסח אותי במכות על הדשא. משפחה. ״אנחנו אי פעם נדבר על מה שהיה שם?״ שאלת אותי באחד הביקורים שלך בארץ. אני

״שתדעי לך, שבשיער שחור יש משהו יותר דרמטי. יותר מיוחד בעיני, את לא נעלבת, כן?״ אני והגוונים הבלונדינים שלי כבר מזמן לא נעלבים, אנחנו כל כך עפים על עצמנו שקשה להפריע לנו ״זה פשוט יותר מסתורי, יותר מיוחד, כאילו חלאס, נמאס כבר מזה שכל מרוקאית נהיית לי בלונדינית. כאילו, בסדר אחותי! לא רואים מה המקור שלך, נכון...״ היא הוסיפה את הפרצוף הפולני הזה שגם עם שיער בלונדיני וגם עם שיער שחור נראה מרושע. ״מה הקשר למרוקאית?״ לא הבנתי ״אין עירקיות שצובעות? אשכנזיות? רוסיות? טוניזאיות?״ ״מה

אתמול חגגנו 8 שנים מאז ש. אפילו לא תכננתי שזה יקרה. וגם מה יש לחגוג? מערכת יחסים תלותית וממכרת, ואני הרי מהסוג המתמכר, אולי לא הייתי צריכה להכנס לזה מלכתכילה? הכרנו דרך חבר, ״כולם מדברים עליו, את חייבת לפחות לתת לזה צ׳אנס״ בהתחלה לא הבנתי מה הביג דיל, גם לא ממש הייתי עצמי, יותר כזה צופה מהצד, מהנהנת בנימוס, לא רציתי שידע מי אני, פחדתי לחשוף אותי האמיתית. אני לא זוכרת מתי היה הרגע שבו הבנתי שזאת אהבת אמת. מה זאת אהבה? בסדר, נמאס לי לשפוט את עצמי אם אני תלותית או לא. זאת האהב

קוראים לה סאנשיין כי זה מתבקש, לא רק כי היא בלונדינית מהממת יש הרבה בלונדיניות שלא זוהרות. היא כן. כשהיא נכנסת לחדר אתה לא יכול להתיק ממנה את המבט, אתה רוצה גם קצת מהאור הזה לחיים הסתמיים שלך. . סאנשיין כבר לא צעירה, ״קוראים לזה משובחת, מותק״ היא מסבירה לי ״גם אני הייתי מהבלונדיניות-אקססוריז האלה שאתה תולה על הכתף והולך איתן ברחוב אבל על מה כבר היה לדבר איתי?״ ״מסתומרת?״ אני מתפלאת ״אני תמיד דיברתי איתך״ ״זה נכון, נסיכה, אבל את תמיד היית משהו אחר. איתך יכולתי לדבר.״ כזאת היא

״תן לי לנחש, הן בדרך כלל רזות, מה שבטוח - בדיאטה. כולן עם קעקועים, לובשות בגדים קצרים, חושפים, (את הגוף, הלב שלהן ארוז)״ ״מה זה ארוז? שבור!״ הוא מדייק אותי. ״תראה אותן״ אני אומרת לו ״כולן יפהפיות, איך אתם יכולים לבחור בכלל?״ ״עזבי,״ הוא עונה לי ״את יודעת איך אנחנו קוראים להן?״ ״נו?״ ״התל אביביות השבורות״ הרג אותי. ״למה, בצפון אין שבורות?״ אני מנסה להגן עלינו למרות שאני יודעת טוב מאוד למה הוא מתכוון ״לא ככה״ התל אביביות השבורות. בערב אני מדברת עם חברה. תל אביבית. שבורה. עם

אני רוצה פרמידה. אני רוצה בית עם חצר, או לפחות דירה עם מרפסת, ואוטו חדש על הדרך, אולי ג׳יפ? אולי טבעת יהלום? אולי אני בכלל רוצה  להגשים חלום, להכנס לג׳ינס מגיל 16, או 20, ללכת עם סקיני, לצבוע שיער לבלונדיני, או לשחור, או ג׳ינג׳י מתולתל, או כל מה שלא היה לי עדיין ולמישהי אחרת כן, ולהתחתן וילדים וכלב ומשכנתא ולא לישון בלילות ומתי נחליף ספות? או אולי רק שיפוץ קטן אולי רק סיבוב באיקאה? אולי אחר כך לכמה שעות לא יבוא לי יותר לקנות, לשנות, לפחות עד שאני אראה עוד פרסומות ויגידו לי מה

סבתא לאה לא היתה צריכה את חג פסח בשביל להעביר את הבית למסדר-חמץ. אצלה כל יום עבר פרעה עם כל המצרים שלו בבית וטינפו את כל מה שהיא הרגע ניקתה. אצל סבתא לאה שלי, לא היו ימות חול, לא שבת ולא נעלים, היו רק שני מצבים "הרגע סיימתי לנקות" ו"אוי הבית מזוהם". בין שני המצבים האלה עוברות 3 שניות. מי יודע מה עבר עליה ב-3 שניות האלה? אנחנו ידענו רק על 6 ילדים שנולדו לה שמתוכם שניים מתים, עוד שישה שמתו במצב עובר וזה רק ממה שסופר. היו סיפורים על "עבודות שירות" אצלה בבית ההורים כבר מגיל 6 – א

"את מפה? את נראית תל אביבית. מתאים לך" כמה נחת המשפט הזה יכול לגרום לי.  כאילו עוד לא עברתי את גיל 17, כאילו כרגע אמרו לי "איזו מגניבה את". דקה אחרי זה, באותה תל אביב, מישהו יכול להגיד לי: "את לא מפה, נכון? את נראית יותר כמו ילדת טבע" וזה משמח אותי כאילו אני לא חלק מהקלקול הכללי הזה שנקרא "תל אביב". אני? אני אחרת. אני גדלתי בלי MTV ופרסומות, אצלנו לא היה נשף סיום בתיכון, היתה לנו מסיבה בכנרת. ובבית ספר אצלנו יש דשא ולא בטון והחולצות הכי מגניבות? טריקו של האחים הגדולים עם

מגיע הרגע שבחורה מתייצבת מול בורא עולם ואומרת לו "עד כאן". I don't take this shit any more. בוא נראה מה הבאת לי בזמן האחרון: אחד הלום קרב, אחד שוחר שלום צמחוני בלי חשק אמיתי לִחיות, אחד שלא יודע לדבר, אחד שלא סותם, אחד שמקשיב אבל לא נוגע, ואחד שרק רוצה לדעת. נסחפת, אלוהים שלי, והאמת? לא מתאים לך לחפף ככה. אז תשמע, שנינו יודעים שאתה עסוק וזה, אז אני אהיה קצרה וברורה הפעם: אל תשלח אלי יותר את החצאי-גברים האלה. enough is enough, לשכת הסעד סגורה, גם המחלקה לבריאות הנפש בעומס י

סבתא לאה היתה עושה מרק עוף גס: הגזר לא ממש מקולף, החלקים של העוף צפים בכל ביס, השמן, הפלפל השחור, הריח של הסלרי - הכל חזק ומורגש. ככה גם האהבה שלה היתה - מורגשת, חמה, מלאת פלפל, סוכר וטעמים. כשהייתי קטנה אהבתי אוכל עדין. לא אהבתי גזר לא מקולף. אבל עם הזמן, כמו שקורה במשפחה,  אוכל נקשר בזכרונות . המרק של סבתא לאה בא יחד עם תה עם לימון ו-3 סוכר כשהייתי חולה. ובעיקר בעיקר עם ים של אהבה ודאגה ו"אוי מאמאל'ה, הלוואי שהייתי יכולה לקחת את זה ממך". והעוגיות קוקוס? זה בפינה של השולח

ווי! מצאתי מישהו שגם נדבק בחיידק הפרסומאי וגם רמת-גולני! " אפילו WAZE התייאש, אנחנו מכוונים אורחים הביתה לפי מספר הבאמפרים בכביש " אהבתי, אחי האבוד. לא בדיוק יודעת מי אתה אבל אובייסלי אנחנו שנינו מאותו הכפר... יאללה, קבלו פוסט מגניב: עירונים, קבלו 10 סיבות למה אנשי הפריפריה כל כך מנותקים...

"אם היתה לי גישה למחשב הייתי מפרק אותו, חופר לו כמו שאני חופר לך, הוא פשוט לא עונה. סתם, הלכתי לקנות חלב, את יודעת כמה מחשבות עברו לי?" "כמה? ולמה אתה לא כותב אותן?" "צ'מעי, מה אני אגיד לך... כולם רוצים שיבינו אותם, שיקראו אותם, שישתפו את מה שהם כתבו וזה הכי קשה, כמה אנשים יכולים לכתוב ככה שהם מעיפים אותך? כמו אושו, כמו הרב של הקבלה שלכם, אתה יכול לכתוב רק את מי שאתה" אח שלי טס לחו"ל. זיו. אחי הכמעט תאום. יש בינינו 11 חודשים הבדל אבל בנשמה לדעתי אנחנו תאומים. הוא קורא אושו,

לפני איזה עשור, השתלטה עלי אהבה גדולה, מוזרה ולא צפויה - אהבה לעם ישראל. מצאתי את עצמי כותבת עלינו יומם ולילה ותוהה מה הקטע שלנו ובעיקר למה זה כל כך מזיז לי?? הרי רוב חיי לא ידעתי שאני ציונית. גם לא ידעתי שאני לא. לא היה אכפת לי אם אני יהודיה או לא וארץ ישראל היתה מובן מאליו עבורי. התרכזתי בלעשות קריירה ולקנות כמה שיותר בגדים חדשים כדי להפיג את המחשבות. אבל מי שאלוהים בוחר בו לא ימצא מנוחה לעולם עד שלא ימצא לעצמו אלוהים לדבר איתו. מושבניקית אפשר להגיד שגדלתי במשפחת ״מלח הארץ