עמדנו באזכרה של אמא ולידינו עברו שני אנשים. ״מי היהודים?״ הוא שאל אותי והחווה לכיוונם עם הראש. ׳מי היהודים׳, אתם מבינים? עוד רגע קם פה דור שלא יבין את פשר השאלה הזאת. ״חברים שלי מהבית ספר״ מלמלתי והוצאתי את הטלפון לרשום את המשפט הזה באמצע האזכרה. אמא בטח צוחקת מהשמיים שהילדה שלה לא יכולה להפסיק לכתוב. היא גאה בי. ׳מי היהודים׳ הוא הלום קרב, יהודי שומר קרבות זה כמו שומר מצוות אבל מצד הזכרונות מצד הגיהינום מעניין מה זה עושה לו לשמוע ״יתגדל ויתקדש שמי רבא״ כמה יהודים הוא קבר ומה

עזוב, זה לא בגלל הקורונה, אני לא בן אדם כזה גדול השנה הגזמת איתי באופן אישי בכל דרך אפשרית. והגיע הזמן לבקש סליחה. מה אתה חושב, שרק אתה מכין רשימות ליום הדין? אלוהים, אתה אצלי על דוכן הנאשמים כל יום ויום רגיל. ועכשיו הגיע הזמן לבקש סליחה. תפתח ת׳פנקס ותתחיל לרשום: כשאבא שלי היה בבית חולים אז מה אם בסתר ליבי הודיתי לך שסידרת לי זמן איכות איתו. אי אפשר היה לעשות את זה אחרת? וכשהנחתת עלי מכות כלכליות אז מה אם בסוף עזרת לי לראות שבאותה מידה אני יכולה גם להרוויח אי אפשר היה לעשות

בסך הכל הגעתי לקניון רמת אביב לפגישה. אז נכון, כניסה לקניון, מכניסה אותי לסרטים עם המצפון שלי; אני מרגישה אדם שפל רוח, מכור לתאוות, שכל עולם הצרכנות עובד עליו והוא רק רוצה עוד. עבד, בקיצור. ״ואת,״ אני אומרת לעצמי ״שהיית מורה לתנ״ך ולמדת קבלה כל כך הרבה שנים, לא יודעת איך נגמר הסיפור עם עגל הזהב?״ כל פעם אותן מלחמות . אבל מיהרתי לפגישה, אז רק סרקתי ורשמתי לי בזכרון לאן אני והמצפון שלי צריכים לחזור ואחר כך כבר נראה מי יכריע. ואז ראיתי את השלט הזה: "זהו." אמרתי לעצמי ״עכשיו א

״מי צריך לב? לב נשבר.״ פגישה עסקית. 2 בצהרים, שניצלים ופירה. רק לפני רבע שעה הכרנו וכבר חיבבתי אותו. גם שניצלים וגם שיחה על לב שבור - רק עם אנשים כאלה אני רוצה לעשות עסקים. ״תראה רגע את הקעקוע שיש לך על היד? אני לא רואה את הכל״ ככה זה התחיל. אני לא הבן אדם הכי פוליטיקלי קורקט בפגישות עסקיות. מעדיפה לתקשר עם האדם ולא עם האיש מכירות. אז הוא הראה לי. משאבה של לב. מפלסטיק. ואז המשפט הזה. מי צריך לב. נתקע לי השניצל בגרון. גם ככה לא ידעתי מה להגיד למרות שהיה לי הרבה מה אבל רק הכרנו

‏- את יודעת מה הבעיה שלך? ⁃ רק בעיה אחת? ⁃ אל תצחקי, אני רציני ⁃ נו מה הבעיה? ⁃ הבעיה שלך, זה שיש לך את המערכת יחסים הכי מתוסבכת שנתקלתי בה בחיים, עם אלוהים צחקתי. ⁃ זה לא מצחיק, זה עצוב ⁃ אתה מספר לי?? ⁃ אני לא מבין אותך. את כל הזמן מדברת על אלוהים, אבל את לא דתיה, את לא בעניין של מצוות חס וחלילה. ⁃ חס וחלילה ⁃ אבל את כל יום שומעת את השיעורי קבלה האלה שלך ועדיין רבה עם אלוהים! ⁃ דווקא לא רבתי איתו כבר כמה ימים ⁃ כנראה הוא נתן לך מה שאת רוצה אז מה יש לך לריב איתו? ⁃ נכון! כ

לפעמים, כשאלוהים כבר ממש עולה לי על העצבים, זה בדרך כלל כשהוא מביא אותי לקצה, ואז, בסוף בסוף, הוא שם גם איזו נקודת אור. לא יודעת, לא נראה לי כל הסיפור הזה של הבריאה דרך הפכים. חייב כזה חושך בשביל שנחפש את האור? תביא אור וזהו, למה אתה כזה מעיק? . בית קברות. היום אחה״צ. מלווים את דוד חיים למנוחת עולם. כשאני ודוד יצחק צועדים מהקבר הטרי חזרה אל ארץ החיים, הוא מספר לי: . ״‏אני הגעתי לארץ בן 17,״ דוד יצחק בן 90 ״זה היה ב-46, אחרי המלחמה ואחרי זה עוד חיכו לי שלוש מלחמות״ קצת פרופורצ

"תגידי תודה על מה שיש לך״ אבא שלי אומר לי ״אני אומרת, מה זה קשור? אלוהים מגזים גם איתי לפעמים״ ״אלוהים...״ הוא צוחק ״את יודעת איך אברם קורא לו?״ ״נו?״ ״הרוצח הגדול״ ״יאלללללללה...״ זה עשה לי בום בבטן. אני יודעת בדיוק למה הוא מתכוון. ״שתי אחיות הוא לקח לו. שתי אחיות מתו מסרטן תוך שנתיים וחצי״ ״אלוהים ישמור...״ ״עוד פעם אלוהים?״ איך אפשר לחיות ככה?? איך אתה קם בבוקר, איך אתה מוצא סיבה לפתוח את העיניים בכלל, לצאת מהמיטה? אני לא יכולה לתאר לעצמי כזה כאב. אז אני שותקת עם השאלות ש

״תן לי לנחש, הן בדרך כלל רזות, מה שבטוח - בדיאטה. כולן עם קעקועים, לובשות בגדים קצרים, חושפים, (את הגוף, הלב שלהן ארוז)״ ״מה זה ארוז? שבור!״ הוא מדייק אותי. ״תראה אותן״ אני אומרת לו ״כולן יפהפיות, איך אתם יכולים לבחור בכלל?״ ״עזבי,״ הוא עונה לי ״את יודעת איך אנחנו קוראים להן?״ ״נו?״ ״התל אביביות השבורות״ הרג אותי. ״למה, בצפון אין שבורות?״ אני מנסה להגן עלינו למרות שאני יודעת טוב מאוד למה הוא מתכוון ״לא ככה״ התל אביביות השבורות. בערב אני מדברת עם חברה. תל אביבית. שבורה. עם

יש לו את הרצונות שלו, את מבינה? לא סתם שריטות כמו של כולם, אלא ממש... חולה שליטה, אני אומרת לך, ״זה יקרה בדרך שלי!״ כן, חמוד, ככה בדיוק בונים מערכת יחסים. יש ימים שבא לי להרוג אותו, בשיא הרצינות, ואני יודעת שאני לא חייבת להיות איתו בקשר, ברור, אבל זה כאילו... זה גדול ממני, מה שאני לא עושה - אני לא מצליחה להוציא אותו מהראש! אני אפילו לא יודעת אם זאת אהבה, את קולטת? עד כדי כך זה דפוק. הוא פשוט... זה לא שהוא סתם מסקרן אותי, הוא מדבר כמו שלא שמעתי אף אחד מדבר בחיים. יש לו אמת

״נו, אז ספרי, מה עושים בכנס קבלה?״ רק חזרתי מהכנס, עוד לא נחתתי, ״התקלת אותי! מה עושים בכנס קבלה? מממ... מתחברים לטוב נראה לי. מה, מה עושים ממש, מה לומדים וזה?״ ״כן,״ אומר לי מתכנת שאני עובדת איתו, בערך האחרון שהייתי חושבת שישאל אותי שאלות על קבלה, ״מה דתיים עושים אני יודע, אבל את אומרת שזה לא קשור לדת״ ״נכון.״ בכלל באתי לשאול על ה-database אבל הבן אדם שואל. ״נו אז מה עושים בכנס קבלה??״ ״תשמע, אני אגיד לך ככה - לפני כל שיעור יש דבר כזה שנקרא ישיבת חברים. זה אנשים מכל העו

מי כאן הגברררררררררר? מלכתכילה אין שיוויון כוחות - ביולוגית הוא יותר חזק, אני יותר רגישה, הוא יכול להרים מה שבא לו, אני אחרי שמיניית מי-עדן צריכה לנוח שבוע. הוא עושה מה שצריך אצלי זה תלוי במצב רוח ולא, הוא לא ינדב מידע מעצמו, אם תרצי להבין מה עובר לו בפאקינג ראש, תצטרכי ללכת לשיעור קבלה. אבל מה? הוא רוצה אותך רק לעצמו. ״את חושבת עלי? למה את לא כותבת לי? מזמן לא דיברנו, אני מרגיש שאת מתרחקת״ ככה זה, אלוהים הוא הגבר הכי קנאי שיש. וגם הכי עקשן. אם הוא ירצה תשומת לב הוא יידע ללחו

חברה שלי עוד לא בת 30. נותרו לה עוד שבועות ספורים לחיות. מה השאלה הראשונה שעולה לכם בראש? אצלי זה "למה?". אפשר לפרק את זה לתתי-שאלות: בשביל מה הבאת אותה לחיים, מה היא כבר הספיקה, מה רצית שהיא תספיק, מה ההורים שלה צריכים לעבור, והאחים שלה והחברות, בשביל מה כל הסיבוב הזה, ולמה למה למה. כבר מגיל צעיר חשדתי שלבן אדם שהולך לעולם הבא כבר אין כאבים. רק לאלה שנשארים אחריו. אבל ברגעים של המפגש עם המוות הכל מפחיד וכואב. לכולם. יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵהּ רַבָּא תמיד בלוויות כשמקר

> ‎‎ המורה בשקט כשהתלמידים במבחן ‎ by ‎ אור ברנשטיין ‎.‎

מגיע הרגע שבחורה מתייצבת מול בורא עולם ואומרת לו "עד כאן". I don't take this shit any more. בוא נראה מה הבאת לי בזמן האחרון: אחד הלום קרב, אחד שוחר שלום צמחוני בלי חשק אמיתי לִחיות, אחד שלא יודע לדבר, אחד שלא סותם, אחד שמקשיב אבל לא נוגע, ואחד שרק רוצה לדעת. נסחפת, אלוהים שלי, והאמת? לא מתאים לך לחפף ככה. אז תשמע, שנינו יודעים שאתה עסוק וזה, אז אני אהיה קצרה וברורה הפעם: אל תשלח אלי יותר את החצאי-גברים האלה. enough is enough, לשכת הסעד סגורה, גם המחלקה לבריאות הנפש בעומס י

< חלק=">חלק" א ="א</a>"> בתוך המעגל שיח, יש חלק שבו מקריאים טקסט שכל המשתתפים מדברים עליו. בהתאם לאירוע הקראנו חלקים מתוך  חזון הצמחונות של הרב קוק. הרב קוק היה הרב הראשי הראשון לישראל.  חרדי , כן? והוא כותב כאלה דברים. מה שלא הרבה אנשים יודעים על הרב קוק, זה שהוא היה אחד המקובלים הגדולים של זמננו. הסתכלתי על הטקסט שאני עומדת להקריא במעגל וחשבתי לעצמי מה לעזאזל אני עושה: "אין ספק בדבר, שאילו היה איסור הריגת בעלי חיים מפורסם פרסום דתי ומוסרי," דתי ומוסרי? אכלתי אותה מכל

אבא שלי פעם אמר לי, שגם החילוני החרד ביותר, מתפלל לאלוהים. בגיל 21, מחונכת בידי תקשורת חילונית, חשבתי שהדבר הכי מגניב זה לשנוא כפייה-דתית. האמת היא שאני חורטת על דגל ליבי עד היום "כאן אין מקום לכפייה" אבל בשנים האחרונות הצבתי לידו עוד דגל שכתוב עליו בפשטות:  אלוהים . כשהוא מעצבן אותי, אני מוסיפה בכתב יד "אין", שידע שאין אלוהים! כשחסדיו נראים לי גלויים אני מכריזה כמובן שיש, וככה אני רבה עם עצמי ואיתו אם הוא ישנו או איננו, תוך כדי שאני שואלת את עצמי עם מי בדיוק אני מדברת?? הו

"אלוהים התפנה מכל עיסוקיו האחרים ובמשך כמה שעות לא המית ולא הֶחיה, לא זיווג ולא הפריד,לא השפיל ולא רומם, לא העלה פרות מהיאור ולא הוציא דובים מהיער, לא פקד עוון אבות על בנים ולא עוון בנים על אבות. לא. הוא רק חזר למקום הפשע והשמיד את כל העדויות" <מאיר שלו, "שניים דובים">

חתיכת שקרן צבוע, תעשה משהו! עכשיו! לא אחר כך, עכשיו! לעזאזל האמונה, תוכיח שאתה ראוי לה. ------- איך אתם מדברים עם אלוהים? <קרדיטים וכאלה:> מתוך איזה סרט ששודר ב yes4, היה רשום בסוף שזה מבוסס על הספר "הולך הרוח"