אני רוצה לכתוב על עם ישראל שלי. על העם המשוגע הזה שאני כל כך אוהבת בגלל האנשים שבו. הצינים החבולים, החמים, האוהבים, עם שגדל על קידוש הכח והמאצ׳ואיזם וגילה שהוא כזה רגיש בפנים. ככה אני אוהבת אותכם, אותנו. עם ששבוי בקונפליקט פנימי, שמגלה את הקסם של עצמו ולא יודע מה לעשות עם זה... בעיניים שלי הקסם האמיתי מתגלה ברגעים מעטים: כשמכבי מנצחת או ששותים מספיק כדי לרקוד ברחוב לאור היום רק בגלל שיום העצמאות היום, אבל זה לא באמת קשור לאירוע או לסמל אלא להרגשה הפשוטה הבסיסית הזאת שיש משהו

לפני איזה עשור, השתלטה עלי אהבה גדולה, מוזרה ולא צפויה - אהבה לעם ישראל. מצאתי את עצמי כותבת עלינו יומם ולילה ותוהה מה הקטע שלנו ובעיקר למה זה כל כך מזיז לי?? הרי רוב חיי לא ידעתי שאני ציונית. גם לא ידעתי שאני לא. לא היה אכפת לי אם אני יהודיה או לא וארץ ישראל היתה מובן מאליו עבורי. התרכזתי בלעשות קריירה ולקנות כמה שיותר בגדים חדשים כדי להפיג את המחשבות. אבל מי שאלוהים בוחר בו לא ימצא מנוחה לעולם עד שלא ימצא לעצמו אלוהים לדבר איתו. מושבניקית אפשר להגיד שגדלתי במשפחת ״מלח הארץ