אצל מושבניקים חילוניים שבועות זה בעיקר טרקטור מקושט, חבילות חציר, חום אימים, אלרגיות, משחקי מים, ועוגות גבינה. אני מניחה שאיפה-שהוא בבית ספר למדנו ששבועות זה חג מתן תורה אבל לא ממש התעכבתי על זה עד השנים האחרונות ‏כי תכלס מה לי ולהר סיני? יש הרבה יותר קשר ביני לבין עוגת גבינה-אוכמניות. ‏אבל איך שמעתי אתמול מישהו אומר? ״הנשמה של היהודי מבקשת תורה״. אני לא אשקר לכם, לא שמעתי אף פעם את הנשמה שלי אומרת לי: ״אור, אני צריכה תורה, תביאי לי״. יותר שמעתי: ״אור, אני צריכה שוקולד ועכשיו

במקום שעד לא מזמן קראו לו ״בית״ גרו צחוק ותקווה הוא היה מגדל פרחים והיא היתה מורה, אלא מה, מי אם לא תקווה יכולה לגדל את הדור הבא? באותו שביעי של המלחמה, צחוק גויס לתת יד, לב ונשמה היה לו הרבה מכולם והוא שמח לתרום, כמו הפרחים צחוק אהב גם לגדל אנשים, ילדים, חיילים, בעיקר זרוקים, כאלה שהסתובבו עם מבטים תמוהים דווקא אותם הוא אסף, המ״פ הנערץ כל סוגי הרגשות והאנשים הלכו אחריו נדבקו בצחוק המתגלגל זה די הצחיק אותו, המתנחל, שבקושי סיים בית ספר שהתחתן מיד עם אהובת נעוריו ובין מילואים ל

פאנית ‏כזאת שעושה פאות ‏יהודיה ‏כזאת ששומרת מצוות ‏טבריינית ‏כזאת שגרה בעיר ללא הפסקה מהחום ‏עומדת ומדברת איתי ‏המושבניקית ‏כזאת שגרה במטע זיתים ‏תל אביבית ‏לשעבר אבל זה עדיין בפנים ‏עומדות בחדר מלא ספרים ‏קודש ‏ספרי קודש יהודים ‏הגעתי בסך הכל למסור לה חבילה ‏אבל הספרים עצרו לי את הנשימה ״אני חילונית אבל מתקרבת״ ‏הסברתי לה את ההתפעלות ״את דווקא נראית קרובה״ ‏היא ענתה בחיוך ‏וכך ‏תוך שניה של הכרות מקרית ‏היא סיפרה לי על החטופים ‏על התפילות ‏היא אולי חרדית ״אבל הם כולם אחים שלנ

את מכירה אותי, יום העצמאות היה צריך להיות ה-חג שלי, ה-חג של ״להיות ישראלי״, איך כל השנים אני לא מפסיקה לדבר על האהבה לעם הזה ולאנשים העצבניים האלה שאני חולה על הלב שלהם ופתאום…? מה קרה שהשתתקתי? האמת היא שיש לי שני פוסטים על השביעי ועל האנשים יוצאי הדופן שהפכו את הקערה על פיה והוכיחו באותות ובמופתים שכן, אנחנו ראויים להיקרא העם הנבחר. ככה בדיוק עם כזה נראה, מרגיש ומתנהג. אבל עם כל הצער והכאבים והסיפורים האישיים של האנשים שאיבדו את היקרים להם מכל, לא הצלחתי להביא את עצמי לפרסם

היא שמה יד על הלחי שלי ואז נישקה את היד, כמו שעושים למזוזה. יש הרגלים של אנשים שמפעימים לי את הלב. במיוחד כשזה אנשים שהכרתי לפני שלוש או ארבע שעות. בית חולים. הכל בסדר, ברוך השם, אבל אז עוד לא ידענו שהכל באמת בסדר. באתי עם חברה כנראה ביום גרוע במיוחד. לא היה מקום לשבת במיון, אנשים דיממו על הרצפה ולתוך מגבות, אפילו היה שם אסיר עם בגדים כתומים ושלשלאות על הרגליים כמו בסרטים. מי תיאר לעצמו שעוברים כאלה סרטים בחדר המתנה של בית חולים. באיזה שהוא שלב ראיתי כיסא פנוי ופשוט נשפכתי על

״זה לא שהוא ציוני, אבל הוא הכי ישראלי שאני מכירה, את מבינה למה אני מתכוונת?״ מבינה. מבינה. חומוס, כפכפים, תל אביב, קיץ, צבא, אישה, ילד וכלב מצער בעלי חיים, משכנתא, הופעות רוק בבארבי, הכי הדמויות של אילן הייטנר פגשתי אותו פעם אחת. כשהוא עוד היה רווק עם מבט מחפש בעיניים. מאז שלומית הצליחה להפנות את המבט שלו אליה ומאז הם מביטים יחד על המשכנתא. מלחי הארץ. אלא שזו כבר לא אותה המדינה, כבר לא אותו החדר ישיבות שהם נפגשו בו לראשונה בעבודה. כל שיר הוא זכרון בלתי נמנע על עוד מישהו שמת ל

לא הכרנו מספיק זמן שיצדיק את כל הדמעות שבכיתי כששמעתי את הבשורה. סך הכל עבדנו יחד מרחוק, נפגשנו פעמים ספורות, על מה כבר היה לי לבכות? ‏אלא שלפעמים אנשים נוגעים לנו בחיים ואין להם אפילו מושג עד כמה. . אלוהים לקח אותך אליו בלילה בתאונת דרכים ואני מצאתי את עצמי היום אומרת לאנשים: ״היא קיבלה אותי כל כך יפה״. אני לא יודעת אם הספקתי להגיד לך, אבל במעט שנפגשנו תמיד היית מאירה לי פנים, היום אשכרה הבנתי מה זה ״מאור פנים״. כזה דבר מתבקש ופשוט בין בני אדם, איך הסתבכנו עם זה כל כך כאנושו

בשבועות האחרונים של חזרת השבויים כל כך נחנקתי מהתמונות והזוועות והמחשבות והיאוש והתסכול, שלא מצאתי מילות נחמה בשבילנו. אפילו לא מילה אחת. רק עצב תהומי. אני, שכותבת 10 שנים מילות אהבה ונחמה אל ועל העם הזה - לא מצאתי אפילו מילה אחת טובה. מילה אחת של תקווה. הכל נצבע לי בשחור. וכשהאהוב הפרטי שלי יצא לסבב חמישי של מילואים - איבדתי את זה סופית. התפרקתי. ימים שלמים לא הפסקתי לבכות, העיניים שלי כל כך התנפחו שלא יכולתי לפקוח אותן. בכוחות לא מובנים גררתי את עצמי לעבודה, בידיעה שאינטראק

לוחם דובדבן עם כמות שרירים שהיתה מעמידה בפינה כל מדריך בחדר כושר, עומד ומרצה על ״השביעי״. ככה הם קוראים לו, הלוחמים, ״השביעי״. לא צריך להוסיף ״באוקטובר״, כולם כבר עוברים להקשב רק מהמספר הזה, השביעי. אני נולדתי בשביעי. בתשרי. 46 שנים אחרי זה, בשביעי לאוקטובר - מתתי, כמו כל יהודי. מתנו ונולדנו מחדש כעם. נזכרתי ביום המוות-הולדת הזה היום, בהרצאה של הלוחם. זכיתי להתגנב להרצאה שהיתה מיועדת רק ללוחמים ולחברי כיתות כוננות. הלוחם, חבר בכיתת כוננות ש״בשביעי״ הצילו קיבוץ שלם מרצח-עם, עמ

דברים שכתבתי מליבי בתגובה לפוסט המקסים הזה: אחת הסוגיות השנויות במחלוקת ביהדות, היא הבחירה החופשית. יש או אין בחירה? ואם הכל ידוע והרשות נתונה, אז מה נתון? איזו רשות? יש לנו סוג של בחירה ב-למה אני מאמין ו- באיזו סביבה אני בוחר להקיף את עצמי. האם אני מאמינה לתקשורת שמטפטפת לי מנות של רעל מכל עבר? או שאני קוראת את הפוסט הזה של Gilad Bar-Yamin ואני אומרת לעצמי: לא יכול להיות שאנחנו במצב כזה גרוע אם זה העם שלנו. לא יכול להיות. אל תאמינו לתקשורת, תאמינו לחברים שלכם, לאנשים טובים

הרגע הזה שהם לובשים שוב את המדים אחרי שצעקת לאלוהים ש-די, אני לא עומדת בזה יותר תוותר, תתחשב, תחזיר אותם הביתה, יצאה לנו הנשמה כבר, והלב מה אתה רוצה?? דבר ברור, אני נברא פשוט, לא דוברת אלוקות, העולם שבראת סיוט, אז מה הפלא שאני לא רוצה לקום או לא יכולה כל פעם כשהוא חוזר לצבא אז מה אם ניסינו לחזור לחיים ולשיגרה לשחק לכמה רגעים כאילו אין מלחמה לכמה שעות של חסד הכל שוב היה בסדר והנה הוא שוב היה בבית והכל היה שוב במקום, מה כבר ביקשתי, שתתן לי להאריך את החלום? נכון, תאונות יכולות ל

קוראת עדויות של שבים. הלוואי שלא הייתי אדם מאמין יותר קל לחשוב שאין אלוהים כשהשטן משתולל ללא מעצורים. הסיבה היחידה שאני לא מתביישת להיקרא יהודיה כשזה האלוהים שלנו, היא שאני רואה אתכם, עם ישראל. אין כמוכם בעמים, אין אנשים כאלה טובים, דואגים, עוזרים, נלחמים, מחבקים, בוכים, מחיים מתים. אלוהים של השואה הראשונה והשניה לא ראוי לכזה עם, לכאלה אנשי מופת. כמוכם. עד השבעה באוקטובר תפסתי מעצמי אדם הומני אבל - הלב שלי קרוע לכאלה גזרים הלילה, שהוא ממש פועם בלית-ברירה, אם משהו נותר בי זו ר

כנגד ארבעה רגשות עזים דיברה המלחמה: פחד גבורה אשמה ושאינו יודע את נפשו פחד מה הוא אומר? מה העדות והמשפטים לזה שלא תהיה שואה שלישית? או מלחמת עולם רביעית, גוג ומגוג, שמעתי שזו קונספירציה של חברות התרופות הפסיכיאטריות, שמעתי רעש, מה זה היה? עדיף שלא נצא מהממ״ד לעד, מה רשום באפליקציית חמ״ל? גבורה מה היא אומרת? זוזי, אני מטפלת בזה. מה את צריכה? עלי. אפשר להסתער? אחרי! תרומות? רק תגידי כמה, גופות? אני מפנה, שמירות? עשיתי בצבא, תביאי נשק, אני מתנדבת, אני חמ״ל שלם אני חזקה גם כשנשבר

אני לא כועסת על עצמי יותר. אם התעוררתי ב-2 בבוקר ולא הצלחתי לישון - שיהיה ככה. דמיינתי ילדים באשקלון שקמים מסיוטים בין אזעקות - מתי הם ישנים? אני לא כועסת על עצמי יותר שלא הבנתי מספיק מה עוברים חוטפי הטילים בשגרה. מה זה שהלב מחסיר פעימה אחר פעימה עד שנשמעת הנפילה, אני לא כועסת, אני נשבעת וסוגרת דילים עם אלוהים ש״אם… ורק אם… אז אני מבטיחה… העיקר תעזוב אותם במנוחה״. אני לא נרדמת יותר. גם עכשיו בזמן מלחמה, גם אחרי שננצח והשקט יחזור ואפשר יהיה לישון. אני לא נרדמת יותר בשמירה, אני

פעם פעם, כשהייתי קטנה... לפני 9 שנים כשפתחתי את הבלוג הראשון שלי, שמתי לי להשראה ציטוטים של הסופר האהוב עלי אבל מי שמכיר אותי באמת יודע שזה כאין וכאפס לעומת המציאות - במציאות, אני קוראת את הספרים שלו עם עטים בצבעים ומסמנת לי (כמעט כל דף) ציטוטים שמעלפים אותי. את הציטוט הזה משום מה אני זוכרת במיוחד: ״ולפעמים, שתדע לך זיידה, רק הגבות, רק הגבות של אישה, יכולות להחזיק גבר במשך חיים שלמים״. איזו עדינות נפש ואיזו יכולת מופלאה של אדם צריכה להיות בשביל להבחין בכזאת עובדה ואחרי שהבחין

״אַתְּ הדבר הכי טוב שקרה לעולם״ אמרתי לה היום ״אני מקווה שהעולם יהיה ראוי לך ואמא עושה הכל בשביל זה״. . כבר 14 שנה, מאז שהיא נולדה, שאני חופרת לה מנטרות כאלה. ״מה לעשות, אמא חופרת, בגלגול הבא תבקשי אמא אחרת״ - גם כאלה דברים אני אומרת לה אבל לא באמת מתכוונת. בעצם אני רוצה להגיד לה שאני אמשיך לחפור לה לנצח, להסביר לה, לפקוח לה את העיניים ולהראות לה את הדרך אל הלב שלה, כי שם הדברים מונחים נכון. . ״כשאת מסתכלת בטיק-טוק או בטלוויזיה או בכל מקום, תשאלי את הלב שלך מה הוא רואה. העיני

- אני לא אראה אותך שבוע, אני טס - לאן? - ורשה - וואלה, טיול שואה? - לא, מסיבת רווקים - ווט דה פ.. מה?? - כן אבל זה לא מה שאת חושבת, זה רק סמים. לא חשבתי על זה. חשבתי על סבא שלי. חשבתי איך הייתי מסתכלת לו בעיניים אם הוא היה חי. חשבתי אם לאלוהים לא הספיקה השואה והוא חייב להמשיך להוציא מציאויות הזויות ומה הדבר הבא? חשבתי שאם יש יהודים שחוגגים בורשה, אז טינדר וטיקטוק הם לא המראה הכי בזויה של האנושות. בטח לא של היהדות. . באיזה שלב, הבנתי שכנראה יש משהו שאני לא מבינה בדור הזה, אז ה

עמדנו באזכרה של אמא ולידינו עברו שני אנשים. ״מי היהודים?״ הוא שאל אותי והחווה לכיוונם עם הראש. ׳מי היהודים׳, אתם מבינים? עוד רגע קם פה דור שלא יבין את פשר השאלה הזאת. ״חברים שלי מהבית ספר״ מלמלתי והוצאתי את הטלפון לרשום את המשפט הזה באמצע האזכרה. אמא בטח צוחקת מהשמיים שהילדה שלה לא יכולה להפסיק לכתוב. היא גאה בי. ׳מי היהודים׳ הוא הלום קרב, יהודי שומר קרבות זה כמו שומר מצוות אבל מצד הזכרונות מצד הגיהינום מעניין מה זה עושה לו לשמוע ״יתגדל ויתקדש שמי רבא״ כמה יהודים הוא קבר ומה

לא נולדתי חובבת דתיים בטח לא חסידה של הקב״ה להפך. גדלתי על ברכי תקשורת מפלגת ומשסעת. אני מגיעה מבית חילוני אדוק ימני לדורות שהתארחו בו יומם ולילה גם ערבים וגם דתיים. גם אצלנו צעקו על הטלוויזיה, התווכחו עם החדשות וקיללו כל מי שחושב אחרת אבל בחיים, בחיים לא הרשו לנו להתנשא על אף אחד. אף אדם. כולל לא על דתיים. כולל לא על ערבים. שמו ״מולדת״ בקלפי וחצי שעה אחרי ההצבעה שתו קפה עם הערבים שעבדו איתם יחד. הדליקו מנגל בשבת אבל בימות החול הסתובבו באותם חוגים עם השכנים הדתיים. . הדיבר הר

״ומה שהכי מוזר פה, בארץ של היהודים, זה שכולם שואלים אותי: מה את עושה פה? למה באת?״ יצא לי להכיר חיילת יפהפיה, עולה חדשה מארצות-הברית. בת 24, אחרי תואר מאוניברסיטה ממש נחשבת, כזאת שנטפליקס כותבים עליה סדרות. ״אבל אם היית יודעת איזו אנטישמיות יש באוניברסיטאות האלה, זה כבר לא היה נראה לך כמו סרט רומנטי אלא יותר כמו סרט אימה״. וידאתי שהיא ואני נמצאות באותה שנה. כן, זה 2022. אנטישמיות?? בסרט שנקרא לחיות בארץ ישראל, יש כל כך הרבה מכשולים ויאוש, שאף אחד כאן לא עושה עניין מאנטישמיו