במקום שעד לא מזמן קראו לו ״בית״ גרו צחוק ותקווה הוא היה מגדל פרחים והיא היתה מורה, אלא מה, מי אם לא תקווה יכולה לגדל את הדור הבא? באותו שביעי של המלחמה, צחוק גויס לתת יד, לב ונשמה היה לו הרבה מכולם והוא שמח לתרום, כמו הפרחים צחוק אהב גם לגדל אנשים, ילדים, חיילים, בעיקר זרוקים, כאלה שהסתובבו עם מבטים תמוהים דווקא אותם הוא אסף, המ״פ הנערץ כל סוגי הרגשות והאנשים הלכו אחריו נדבקו בצחוק המתגלגל זה די הצחיק אותו, המתנחל, שבקושי סיים בית ספר שהתחתן מיד עם אהובת נעוריו ובין מילואים ל

הכל התחיל, כרגיל, בגלל אלוהים: וַיַּפֵּל אֱלֹהִים תַּרְדֵּמָה עַל הָאָדָם וַיִּישָׁן וַיִּקַּח אַחַת מִצַּלְעֹתָיו וַיִּסְגֹּר בָּשָׂר תַּחְתֶּנָּה. ותאמר האישה: ״היי, למה רק לאדם? למה אפליה?״ ותשכם בבוקר ותלך אל הפלסטיקאי ותאמר לו: ״זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי. תחתוך אותה ותעשה לי מותן צרה כמו שעשית לאמריקאית האמריקאית הזאת״. וַיַּשְׁכֵּ֨ם הפלסטיקאי בַּבֹּ֗קֶר וַֽיַּחֲבֹשׁ֙ אֶת־כובע המנתחים וַיִּקַּ֞ח אֶת־סכיניו אִתּ֔וֹ וַיְבַקַּע֙ צלעי האישה. וַתָּקָם

- אני לא אראה אותך שבוע, אני טס - לאן? - ורשה - וואלה, טיול שואה? - לא, מסיבת רווקים - ווט דה פ.. מה?? - כן אבל זה לא מה שאת חושבת, זה רק סמים. לא חשבתי על זה. חשבתי על סבא שלי. חשבתי איך הייתי מסתכלת לו בעיניים אם הוא היה חי. חשבתי אם לאלוהים לא הספיקה השואה והוא חייב להמשיך להוציא מציאויות הזויות ומה הדבר הבא? חשבתי שאם יש יהודים שחוגגים בורשה, אז טינדר וטיקטוק הם לא המראה הכי בזויה של האנושות. בטח לא של היהדות. . באיזה שלב, הבנתי שכנראה יש משהו שאני לא מבינה בדור הזה, אז ה

תראו-אותי יצאה לחופשה הכל כלול וגם הזרקה בצהריים בוטוקס בערב חומצה תראו-אותי מטפחת את עצמה ובסתר ליבה נו… היא מקווה שאולי שם בין הזריקות יופיע כבר נסיך החלומות תראו-אותי כבר התעייפה מלחכות אבל ציפייה עושה עיניים נפוחות תקווה קצת פחות. וזריקות. אז היא מחייכת אבל לא יותר מידי זה עושה קמטים תראו-אותי כבר לא בת 20 הזמן כבר נגדה והיא נגדו בחזרה, אז משפצת איפה שיכולה. למזלה היא ריסקה את הפרצוף כשנפלה מאופניים שהיתה קטנה אז היא קיבלה אף חדש במתנה והתאימה אליו עם השנים גם את שאר האיב

אני הראשונה להגיד שטיקטוק זה מקום חולה. בנות (ובנים) לא ממש לבושים רוקדים בצורות שהדור שלנו נחשף אליהן רק במועדוני חשפנות, שיבוטים על שיבוטים של מקועקעים מנותחות שריריים ומאופרות פלסטיק בתוך מסך וכזה ראה וקדש. . להיות אמא זה לדאוג 24/7 למה שהולך לצאת מהילדה שלך לבנות לה את הסביבה הכי טובה שאת יכולה כזאת שתהיה לה להשראה ברגעים שאת לא תהיי. אבל מה עושים שהסביבה היום היא וירטואלית? כמה חרא אפשר להדוף? . לילדה שלי יצאה אמא חופרת אמא שהעבודה שלה זה מדיה ותקשורת ולא נתנה לה לנשום ר

כבר לא כל כך צעירה, בת 50 ושנה, זה לא כמו שזה נראה זה כמו שזה מרגיש נשמה ותיקה, עייפה, בגוף בוגדני. מה היא לא ניסתה להסתיר? לקמטים היא הזריקה את השפתיים ניפחה, על השיער אין מה לדבר - כל צבעי הקשת עברו על הסורר והחלקה, ברור, זה עובד טוב עם האיפור משקפיים היא לא צריכה אבל עכשיו כשהן באופנה בחרה לעצמה מסגרת באלפי שקלים זה מסיט את תשומת הלב מהכתמים מה לעשות, עור חלק בלי פגמים זה רק באינסטגרם, חמודים, עם הגיל והצרות מגיעות תופעות של פיגמנטציה ושל לא נדע אז מטשטשים פה, ופוש-אפ שם,

חסר לה רק v אחד ברשימה, את כל השאר יש לה: קריירה, בית, בוטוקס רק הנסיך מבושש אז היא סיימה להתעקש, לחכות לו עם כל האגדה היא הולכת לבד למעבדה בוחרת תורם מזריקה הורמונים עוד כמה חודשים וגם לה יהיה ילד והיא שוב תרגיש מוצלחת או לפחות לא פגומה תהיה שייכת, כמו כולם, בת 42 עם ילד בעולם. כלום לא עצוב, הכל כרגיל https://3days.life את הפחדים והחששות מלגדל ילד לבד היא גירשה סופית אחרי החתונה של השכנה גם כן זאתי, בת 29 ולא פגומה בכלל יש לה בן זוג בדיוק בגילה בדיוק סטרטאפיסט בדיוק מוצלח

בסך הכל הגעתי לקניון רמת אביב לפגישה. אז נכון, כניסה לקניון, מכניסה אותי לסרטים עם המצפון שלי; אני מרגישה אדם שפל רוח, מכור לתאוות, שכל עולם הצרכנות עובד עליו והוא רק רוצה עוד. עבד, בקיצור. ״ואת,״ אני אומרת לעצמי ״שהיית מורה לתנ״ך ולמדת קבלה כל כך הרבה שנים, לא יודעת איך נגמר הסיפור עם עגל הזהב?״ כל פעם אותן מלחמות . אבל מיהרתי לפגישה, אז רק סרקתי ורשמתי לי בזכרון לאן אני והמצפון שלי צריכים לחזור ואחר כך כבר נראה מי יכריע. ואז ראיתי את השלט הזה: "זהו." אמרתי לעצמי ״עכשיו א

״למה את לא יכולה להיות כמו שאר האמהות?״ הילדה שלי שאלה אותי לפני כמה ימים ״לאף אחת אין בעיה עם המוסיקה שילדים שומעים היום, רק לך.״ הדבר היחיד שעשיתי טוב בחיים האלה, זה לבנות מקום בטוח של שיחה ביני לבין הילדה שלי. כשאני מבינה שהיא יכולה להגיד לי הכל, אני לרגע אחד מורידה את השוט של האשמה, זה שמקבלים במתנה כשהופכים להיות הורים, ואומרת לעצמי ״נו, לפחות יש לה מקום להתבטא. יכול היה להיות יותר גרוע״ ״בואי נראה את אחד השירים ביוטיוב והלוואי שאני אמצא את המילים להסביר לך מה דופק לנו

הרי כל הקטע של חנוכה זה שזאת רק חנייה באמצע, זה לא פורים, גמר תיקון, שיכורים ומבסוטים. זרקו לנו סופגניות שלא נרגיש מקופחים (וטוב שכך! סופגניות זה טוב!) אבל לפני האוכל, ילדים, כמו כל חג יש בישראל, יש מלחמה, ניצחון האור על החושך וכל זה, אבל לפני כן, יש את המתייוונים הרי, נכון? אז תשמעו, יש לי משהו חשוב להגיד לכם על מתייוונים וכדאי שתקשיבו, אני שמינית יווניה, אני יודעת על מה אני מדברת. מתייוונים זה החלק הזה שקיים בתוככם, סליחה - בתוכנו, שמדרדר אותנו ל״עבודה זרה״. למשל המתייוונים

״כל הילדים עם הרובים לבוא לפה, עכשיו תורכם!״ הסתכלתי מסביב לבדוק איפה אני ואיפה הילדים עם הרובים. אני בפתח תקווה. אז אוקיי, מידי פעם יורים פה באנשים אבל סירייסלי? ילדים?? אני 2 מטר מהבית שלי. דשא. יומולדת. לפחות ככה זה נראה. יש איזה ואן שחונה ליד הדשא, על הצד שלו מותקנות 3 טלוויזיות, וילדים מחוברים אליהן עם שלט או ג׳ויסטיק או איך שלא קוראים לדבר הזה שמתקשר עם האקסבוקס. חיים על הקצה פה, בפתח תקווה - יוצאים לדשא ומביאים את הטלוויזיה החוצה. ואז, אחרי שסיימו להרוג את מי שצריך ב

הנה הם, הילדים המתוקים שלכם, ככה בדיוק ראיתי אותם בתמונה שהמורה שלחה בזמן שהם עשו מבחן מחוננים. כן, ככה בדיוק גם אתם ראיתם אותם בדמיונכם כשהבאתם אותם לעולם - יושבים בשולחנות, תופסים את הראש ודוממים לשעתיים מול דפים. בגיל 7 וחצי. ספרתי, מתוך 32 תלמידים (אני ברת מזל, אני יודעת, עם הילדה שלי יושבים רק 31 תלמידים ולא 39. כשאלוהים מפרגן זה עד הסוף, תדעו לכם) 11 מתוכם תפסו כך או אחרת את הראש. השאר כנראה פשוט מתוכנתים לשבת יפה. מכירים את התמונות האלה מבתי הספר שקמו עם המהפכה התעשיי