״רגע, אתה רופא?״ שאלתי את האיש שרק לפני 5 דקות הכירו בינינו.
״לא, אני סתם חובש קרבי, אבל עושים מה שיכולים״.
משרד פרסום. תל אביב. כמעט 2,000 ק״מ בינינו לבין המלחמה באוקראינה אבל יש אנשים שעצרו הכל ונסעו לסייע במה שיכולים וחזרו לספר.
.
.
״תשמעי, אני לא האמנתי עד היום בכל הקשקוש הזה של עם סגולה. אבל כשאני ראיתי שם למה אנחנו מסוגלים…״
הוא הגיע לגבול בין אוקראינה למולדובה. המוני משפחות צובאות על הגדר. ״מה זה משפחות, זה רק הנשים, כן? הגברים נשארו מאחורה להלחם. אז זה אמא וילדים וסבתא או שתי סבתות. קור כלבים ונותנים להם לחכות ככה ליד הגדר 6,7 שעות כדי לייאש אותם. כדי שישלמו שוחד״.
אז הישראלים בעצמם משחדים את המולדובים ומושכים מעבר לגדר כמה שיותר בני אדם.
.
.
״היתה שם אחת, שמרוב שהיא החזיקה את התינוק והתיקים חזק, ננעלו לה הידיים, היא לא יכלה לשחרר גם אחרי שהבאנו אותה לצד השני. אז שמתי עליה שמיכה והכנתי לה כוס תה.
לאט לאט ביקשתי ממנה שתתן לי את התינוק כדי שתוכל לשתות. ׳תסמכי עלי׳ אמרתי לה ׳אני מישראל, יש לי 3 ילדים גם כן׳. היא הסתכלה עלי ואמרה ׳מישראל? מה אתה עושה כאן?׳ דיברתי בשפה שלה, סיפרתי לה שלפני 40 שנה אני בעצמי עליתי עם אמא שלי מאוקראינה לארץ.
בסוף, לאט לאט היא הסכימה לתת לי להחזיק את התינוק והידיים שלה שהיו איך אומרים, קפוצות, תפוסות – השתחררו, ואיתם השתחרר גם כזה בכי, שמה את חושבת שעשיתי? חיבקתי אותה ובכינו יחד.
אני, לוחם בסיירת, בכיתי כמו כוסית״
״אל תגיד ׳כמו כוסית׳,״ ביקשתי ממנו תוך כדי שאני כבר בוכה יחד איתם ״בכית כמו נשמה״
״כמו כוסית, אני אומר לך״
זה לא היה הרגע לדבר איתו על זה שרק אתמול היה יום האישה וכל זה. היום זה יום האדם. יום הלוחם שחושב שהוא כוסית כי הוא בוכה.
שיהיה ככה. בשבילי זה היה יום הגאווה הישראלי.
כן, אני יודעת, אנשים מכל העולם נוסעים, עוזרים, מצילים. אבל בשבילי ״יֶשְׁנ֣וֹ עַם־אֶחָ֗ד״ שגם כשהוא ״מְפֻזָּ֤ר וּמְפֹרָד֙ בֵּ֣ין הָֽעַמִּ֔ים בְּכֹ֖ל מְדִינ֣וֹת מַלְכוּתֶ֑ךָ״, זה לנצח נצחים עם של נששששמות.
חג שמח, עם ישראל,
אתם הנשמה שלי.