עזוב,
זה לא בגלל הקורונה,
אני לא בן אדם כזה גדול
השנה הגזמת איתי
באופן אישי
בכל דרך אפשרית.
והגיע הזמן לבקש סליחה.
מה אתה חושב,
שרק אתה מכין רשימות ליום הדין?
אלוהים, אתה אצלי על דוכן הנאשמים
כל יום ויום רגיל.
ועכשיו הגיע הזמן לבקש סליחה.
תפתח ת׳פנקס ותתחיל לרשום:
כשאבא שלי היה בבית חולים
אז מה אם בסתר ליבי
הודיתי לך שסידרת לי זמן איכות איתו.
אי אפשר היה לעשות את זה אחרת?
וכשהנחתת עלי מכות כלכליות
אז מה אם בסוף עזרת לי לראות
שבאותה מידה אני יכולה גם להרוויח
אי אפשר היה לעשות את זה אחרת?
השנה עזבתי בית בעל כורחי
לא רק בית פיזי
אלא גם בית של הלב,
של הרוח, של הנשמה,
בעטת אותי מכל המדרגות
ואמרת לי ״לכי חפשי״
ואני הלכתי.
ומצאתי.
אבל זה היה חתיכת שיעור כואב.
אי אפשר היה לעשות את זה אחרת??
הרשימה עוד ארוכה ארוכה
אתה יודע בדיוק מה עשית השנה,
אני לא צריכה לספר לך
אבל אני צריכה לספר לעצמי.
אני צריכה להזכיר לי
שבזמן שאתה חיבלת בכל מה שרק היה אפשר
אתה גם זה שהאמנת שאני יכולה
שאני אעמוד בכל הניסיונות
גם כששלחתי אותך לאלף עזאזלים,
כשצרחתי עליך שתניח לי,
שתלך להציק למישהו אחר
כשבכיתי, כשהתייאשתי,
כשקיללתי אותך כמו שאף בן אנוש לא קילל אף אלוהים בכל התולדות,
אתה תמיד אמרת ״אני בכל זאת לא עוזב״.
זה לא לזכותך,
זה עלה לי ביוקר
וגם השנה אני לא אצום,
אני ברוגז.
אבל בינינו,
אתה יודע מה הכי הכי עצבן אותי השנה?
איפה הניצחון שלך מירר לי את הנשמה?
שבכל צרה,
בכל אובדן,
של דרך,
של אדם,
וגם בהנאות
צריך להודות
שתמיד
אבל תמיד
חיפשתי אותך.
השנה הזאת
שלא כמו אחרות
נשבעתי
ואני אקיים
שאתה ואני עוד נפגש.
אני אפגוש אותך פנים אל פנים
ואני לא אשקוט עד שאני אבין
עד שורש נשמתי,
עד אחרון הפיקסלים בגופי
מי אתה
ולמה אתה מתכוון.
וזאת הסליחה שלי השנה
לעצמי ובעיקר לך
כי יסורים ותענוגים
הם כלא אנושי,
אבל החיפוש אחר האמת
שייך ליחידי סגולה,
לא שהם מורמים מעם, להפך,
הם כלבי אשפתות
שמשום מה אתה לא עוזב אותם,
סגולה זה כנראה מלשון מסוגלים,
לך תבין,
אני לא הייתי בוחרת בי,
אבל אתה בחרת
״את העם שלי״
זה מה ששמעתי שאמרת.
אז תרשום לך בספר,
או בבית דין של מעלה,
איפה שזה לא יהיה,
תרשום:
אני באה אליך.
אני ולא שליח.
אתה ואני,
לב ללב
אור לאלוהים
ואלוהים לאור
עד שיקויים בנו הכתוב:
אור
אינסוף
פשוט
ממלא
את
כל
המציאות.
