אלוהים משחק בבוטוקס

בסך הכל הגעתי לקניון רמת אביב לפגישה. אז נכון, כניסה לקניון, מכניסה אותי לסרטים עם המצפון שלי; אני מרגישה אדם שפל רוח, מכור לתאוות, שכל עולם הצרכנות עובד עליו והוא רק רוצה עוד. עבד, בקיצור. ״ואת,״ אני אומרת לעצמי ״שהיית מורה לתנ״ך ולמדת קבלה כל כך הרבה שנים, לא יודעת איך נגמר הסיפור עם עגל הזהב?״

כל פעם אותן מלחמות. אבל מיהרתי לפגישה, אז רק סרקתי ורשמתי לי בזכרון לאן אני והמצפון שלי צריכים לחזור ואחר כך כבר נראה מי יכריע. ואז ראיתי את השלט הזה:

"זהו." אמרתי לעצמי ״עכשיו אלוהים ראה כבר הכל״. נזרי הבריאה שלו הצליחו לדרדר את עצמם לשפל מדרגה כזה, שעגל זהב נראה לידנו כמו משחק ילדים חמוד ולא מזיק. ״פיסול פנים״! אתם מבינים? הזרקות בוטוקס זה כבר לא משהו שעושים בחדרי חדרים, גם לא הגדלת ציצים, תחת, ניתוח אף, לייזר, שיער, הכל הכל כבר מפורסם בשלטי חוצות, בענק, בצבעוני, במתריס, בחסר בושה לחלוטין.

עכשיו, בתור צובעת שיער סדרתית, זה לא שאני באה ואומרת ״הכל מזוייף, פויה״. הרי אני בעצמי מזוייפת. או לפחות לא טבעית. אבל אני כל הזמן שואלת את עצמי איפה עובר הגבול?

איפה עובר הגבול?

למה כל אישה שניה שאני רואה בארץ מסתובבת עם שפתיים נפוחות מבוטוקס? ויותר גרוע – למה הן חושבות שזה יפה??? ויותר גרוע – למה הן נותנות לבנות שלהן לעשות מילוי שפתיים? זה מתחיל בגיל 17, ידעתם? הזדעזעתם? לא, כי כשאני שומעת כאלה עובדות, אני אומרת לעצמי ״זהו. זה הסוף. אנחנו דפוקים כל כך טוטאלית ויסודית, שזאת כבר תחתית שאי אפשר לעלות ממנה. בהצלחה עם ישראל, אני הולכת לישון, תעירו אותי כשהסיוט יגמר.״

זה בדרך כלל הרגע שבו אלוהים מתערב וזורק לי משהו בסגנון: ״ככה את מכירה אותי? תמיד יכול להיות יותר גרוע. בואי תראי״.

לשבור לעצמך עצמות מבחירה

ואז ה״פיסול״ פנים הזה. לא יודעת למה, אבל המילה ״פיסול״ שברה אותי. זה כאילו להגיד לאלוהים ״אני לוקחת כל מה שעשית, משמידה ועושה משהו אחר. לא נראה לי מה שבראת״. עכשיו אני לא באה להגיד שמה שאלוהים ברא זה בהכרח טוב, נהפוך הוא, יש לי טענות אליו מפה ועד השמיים. אוהו כמה יש לי עליו. אבל לפסל את הפנים שלי מחדש?? לדחוף לעצמי בוטוקס ומזרקים לכל מיני מקומות בפנים, לשבור עצמות מרצון, לתפור את העור לכל מיני חלקים אחרים של הגוף, לא, זה אמיתי כל הסיפור הזה? כאילו לא מספיק השיט שאלוהים השאיר אותך להתמודד איתו, את עוד מכאיבה לעצמך?? למה???

הרגשתי שהשאלה הזאת ״למה אנחנו עושים את זה לעצמנו״ גדולה עלי היום. מזל שהפיסול פנים לקח אותי ל-פסל אחר: ״לא תעשה לך פסל וכל תמונה״, הדיבר השלישי. מצחיק, אנחנו חושבים שמי שכתב את עשרת הדברות בשורה של הפסלים, התכוון לפרימיטיבים האלה שחיו פעם והיו עושים פסלים מעץ וממתכת ואז שורפים לידם כל מיני דברים. לא ככה גידלו אותנו לחשוב?

מעניין אם המשורר התכוון גם ל״פיסול פנים״ ב״לא תעשה לך פסל״.
ו״כל תמונה״ זה כולל גם סלפי?
והתמונות באינסטגרם?
מפה לשם – ״אלה אלקיך, ישראל״.

אלוהי האינטרנט

בתור משועבדת אינטרנט, סוגדת גוגל ואפל, מכורה ל-wifi, אני האחרונה שיכולה להגיד למישהי ״בוא׳נה, איך את מתנהגת? סוגדת לעצמך על מזבח האינסטגרם! תתביישי לך״. חטאי שלי בעצמי מרובים מספור. אבל אני חושבת שזה לא השעבוד שמציק לי (לצערי…), אני כבר מזמן נכנעתי לאלוהי האינטרנט, אדרבה, שישלוט. זאת הסגידה שמתמיהה אותי.

נכון, המציאות לפעמים (רק לפעמים…) בלתי נסבלת. אז אנחנו מחפשים קצת ליפות אותה, לפצות, לשים איזה פילטר, להסיח את הדעת. אבל סגידה עצמית? מזבח עצמי בתוך פריים של אינסטגרם עם פילטרים נכונים ובזווית הנכונה ועם האיפור הנכון כדי שסוף סוף נרגיש ראויים לאהוב את עצמנו?

– – –

מסך של כהות חושים

יומיים אחרי זה הייתי באירוע השקה של משהו. היו שם בנות 60 ומשהו, שביולוגית יכולות להיות האמהות שלי, אבל מציאותית, הן התלבשו כמו שאני לא העזתי להתלבש אפילו בגיל 16. בהיתי בהן לא בגלל הבוטוקס, ולא בגלל הג׳ינס בטן והחולצה הקצרצרה. אלא בגלל שהן לא הפסיקו לעשות סלפי. כולל הפוזות של השרבוב שפתיים והעימוד של כל הסט. זהו, בשלב הזה נשברתי. סבתות לנכדים משרבבות שפתי בוטוקס ועושות סלפי.

אני מודה, כשאני רואה סבתות אני ישר חושבת על בייביסיטר לילדה שלי, כבר אמרתי שאני יצור אגואיסט ומשועבד, זה כולל גם שעבוד לשעות שינה. אז מראש אני חושדת באינטרסים שלי, ואמרתי לעצמי ״תתקדמי, סבתות היום זה לא ארוחה חמה ובייביסיטר״. הן מבלות יותר ממני ובכייף, מספיק היה להן לגדל אותנו, הסתיים זמן ריצוי העונש, אני הכי מזדהה עם השאיפה לחופש, כן? אבל הסתכלתי להן בעיניים. טוב טוב. ניסיתי לבדוק אם באמת החופש עושה להן כזה טוב. או הבוטוקס. או הסלפי. או משהו!

כלום.
ריקנות.
עיניים עם מסך, וזה לא גיל של קטראקט, זה מסך של כהות חושים.
ברחתי משם.
לא היה אכפת לי מי ציפה לנוכחות שלי שם, הלכתי לחפש נוכחות של אנשים שיש להם מבט חי בעיניים ושפתיים של בני אדם ולא של סיליקון.

מה אלוהים עושה בינתיים?

אני לא יודעת מה אלוהים עושה בשמיים בזמן הזה. בוכה, מסתלבט, מכין את הפרק הבא בסדרת הבדיונית שנקראת ״האנושות״. אני רק יודעת שכאן על פני האדמה הכל נראה לי מופרך, פרובוקטיבי כל כך בחיצוניות ואפור כל כך בנשמה. אני מסתכלת עלינו ולא מאמינה שזה העם שלי. לא מאמינה שזה מה שיועדנו להיות, שבזה יועדנו להתעסק, לא יכול להיות. איבדנו את הדרך ואני לא יודעת איך להחזיר אותנו הביתה.

בסוף אלוהים החליט שהספיק לי לבינתיים והזכיר לי שהיה איש אחד, ״אחד העם״, שכתב פעם חיבור בשם ״לא זה הדרך״. זאת לא טעות דקדוק, זה לא זה הדרך. והוא הזכיר לי גם שברגעים כאלה של יאוש מהכל, אני מוצאת שרק השראה גבוהה יכולה להחזיר לי רוח למפרשים. משום מה החלוצים של פעם, אלה שבנו את הארץ וגם כתבו על האהבה שלהם לארץ ולעם, דווקא הם מדברים אלי. המילים שלהם מצליחות לחדור אצלי את מעטה היאוש.

מה יחדור את מעטה היאוש?

דווקא האנשים הקשוחים, אנשי האדמה הבונים האלה, מדברים על אהבה כמו שלא שמעתי אף אחד אחר מדבר עליה. הם כותבים על רעיונות, על חלומות, על עם, על ישראל, על לב ורגשות ועל אמונה. לא של דתיים. אמונה במשהו שהוא לא סלפיש ולא עשוי מסיליקון. כי הם יודעים שלא זה הדרך. לא זה יביא שמחה פנימית ואושר ומילוי ואמת וסיפוק. לא זה. אלא משהו אחר.

רעיונות היסטוריים כאלה [יסוד הארץ] נוצצים פתאום כמו מאליהם, כשהשעה צריכה לכך, מכניעים להם מיד את הלבבות הראויים לכך, ומהם נפוצים והולכים בכל העם מסביב, כניצוץ הזה, שאוחז תחילה בדברים נוחים להתלהב והולך ומתפשט על העצים והאבנים. גם רעיוננו זה נולד ככה, מבלי אשר נדע להגיד בן מי הוא, ומצא לו מַהלכים בין העומדים בתוֶך, כלומר, הללו שמצד אחד כבר נתרופפה אמונתם וכשל כוח סבלנותם לחכות למעשׂי נסים, ומצד אחר עוד לא נתרופף הקשר בינם ובין עמם ועוד לא ותּרו על זכותו להתקים כעם אחד.  ‘הלאומיים’ הראשונים האלה הרימו את דגלו ויצאו להלחם מלחמתו בקול ענוֹת גבורה. ודבריהם, אשר יצאו מן הלב, נכנסו מעט מעט גם אל לבות רבים מיֶתר בני העם.

זה נותן לי תקווה.
בלי סיבה מוצדקת.

זה לא שאחד העם אומר ״תעשי ככה וככה ואז תראי איך יהיה לך טוב״. הוא אומר ״הלבבות הראויים״ וגם ״כשל כוח סבלנותם לחכות למעשי ניסים״ ובעיקר הוא מדבר על ״הקשר בינם ובין עמם״ וזה לא שייך רק לימי אנו באנו, אז מה אם יש ארץ ישראל פיזית? ארץ ישראל זה בכלל משהו פנימי, נשמתי, זאת הרגשה, זה משהו שלא בונים גומרים והולכים, ואם הוא מתקלקל? אז מנתצים את הפסלים והתמונות המעוותים האלה ובונים את ארץ ישראל מחדש. בעיקר בלב. ״ודבריהם״, הוא אומר, ״אשר יצאו מן הלב, נכנסו מעט מעט גם אל ליבות רבים מיתר בני העם״.

ככה בונים את הארץ מחדש. מלב אל לב.