שבשבילה שווה הכל

אני זוכרת שהכרנו. כיתה א׳. אני ביישנית עם קוקיות בלונדיניות ואת סוערת עם קוקו שחור. תוך שניה כבר משכת אותי בסערה הזאת פנימה, הלכנו לשחק ביחד ומאז לא הפסקנו. זה לא רק בגלל הילדות ברמת הגולן שלא נפרדנו. נכון, אין שם הרבה עם מי לשחק. אבל אם את שואלת אותי, היינו דבק כי מהר מאוד הרגשנו משפחה. אמא שלך כבר ידעה מה אני אוהבת לאכול, אני עזרתי לאח שלך בשיעורי בית, ואת עזרת לאח שלי לכסח אותי במכות על הדשא. משפחה.

״אנחנו אי פעם נדבר על מה שהיה שם?״ שאלת אותי באחד הביקורים שלך בארץ. אני לא יודעת כמה זמן את כבר לא בארץ, אולי 20 שנה, אולי זה לא משנה. אחרי הצבא כבר לא ראיתי אותך, רק שמעתי שנסעת לאמריקה ואת פורחת שם. ואני? אני מקבלת פריחה רק מלחשוב על להכנס לנתב״ג, זה לא בשבילי כל החו״ל הזה.

בכלל, עד שהיה לי אומץ להגיד את המשפט הזה בקול רם ״אני לא אוהבת לטוס לחו״ל״. חושבים שאני מוזרה, משוגעת, לא מבינים איך בן אדם לא רוצה ללכת להכיר תרבויות חדשות, לנוח מכל הלחץ של הארץ הזאת. אני לא יודעת איך להסביר לאנשים שאני לא רוצה לנוח משום דבר ושהתרבות היחידה שמעניינת אותי היא תרבות של המשפחה שנקראת ישראל. לא יודעת, אולי אני היחידה שככה מרגישה אבל אני מעדיפה את החרא של המשפחה שלנו על פני טוב של כל משפחה אחרת.

את יודעת, אם מסתכלים על זה אחרת אז אולי גם אני התרחקתי, הרי בניתי לי חיים אחרים במדינת תל אביב, בשביל הרבה ישראלים זה אולי לא חו״ל אבל בשביל רמת-גולנית זאת לגמרי מדינה אחרת. ״תל אביב שלך. איך אפשר לחיות שם בכלל?״ שואלים אותי המושבניקים שגידלו אותנו ולי אין כח להסביר שבשבילם חופש זה מרחבים של טבע ובשבילי חופש זה כמויות של אנשים והתרחשויות. אבל זה קטע שאני עדיין חוזרת בסופי שבוע. עדיין יש בי את אור שצריכה שקט וירוק וארוחת ערב של בית. ואת? כמה פעמים את באה הביתה, פעמיים בשנה?

״קשה לה, אבל מה לעשות, אני שלחתי אותה לשם?״ אמא שלך אומרת לי.
״אז למה היא לא חוזרת?״ אני תמיד מחזירה בשאלה, אותה שאלה שכל ישראלי חו״לניקי שומע בטח כל יום: ״מתי אתה חוזר?״.
״בינתיים הם אפילו לא מתכננים לחזור למרות שזה קשה בלי משפחה, תדעי לך״
אני יודעת.

אולי יש לנו מנגנונים שונים, אולי אני צריכה לדעת שהמשפחה שלי במרחק שעתיים נסיעה ממני ואת צריכה לדעת שהם במרחק יום טיסה לפחות. כל אחת ואיך שהיא מסוגלת לעכל משפחה. אבל יש עוד משפחה שהשארת כאן. את ואני. המשפחה הזאת. זאת שיודעת הכל אחת על השניה, שניגבה כל כך הרבה דמעות לשניה שמי בכלל יכול להבין. זאת שחיפתה על השניה כשהיא ישנה אצל בן, זאת שעישנה ביחד בסתר וזאת שנפרדה כי היא לא היתה מסוגלת לעכל כבר את כל הסודות של המשפחה הזאת.

שאלת אותי אם נדבר אי פעם על מה שהיה בגולן ובא לי לשאול אותך ״מאיפה להתחיל?״. אולי שתינו היינו צריכות להתרחק כדי להיות מסוגלות לדבר עוד פעם. אולי אני עדיין כועסת כי עוד לא אמרתי לך אף פעם ש״משפחה לא עוזבים״. מצד שני את משפחה עכשיו עם שלושה ילדים, בעל וכלב ואני גרושה עם ילדה וחתולה אז מה אני מבינה במשפחות ואיך שומרים אותן?

משפחה זה דבר קשה גם מרחוק וגם מקרוב. לא רק המשפחה הביולוגית. גם המשפחות שאנחנו יוצרים לעצמנו בכל מקום שאנחנו נמצאים כי אנחנו חייבים להרגיש שייכים למשהו. בעיקר ישראלים, לדעתי. אני לא יודעת איך זה אצלכם באמריקה, אבל יש לי הרגשה שבכל מקום ישראלים מרגישים באמת בבית רק ליד ישראלים אחרים. לא יכול להיות שמרגישים כזאת קירבה ליד אמריקאי או גרמני או אוסטרלי. ואולי קירבה זאת לא סיבה מספיק טובה בשביל לבחור מקום מגורים. אולי את דווקא היית צריכה את המרחק הנעים הזה, את האוויר בינך לבין אנשים אחרים. אולי לא לכולם נוח עם הדבק הישראלי. אין לי מושג.

בכל מקרה, כנראה שפשוט רציתי להגיד לך ולעצמי, שלא משנה כמה רחוק נברח או כמה קרוב נסתתר, התלאי הצהוב הזה שרשום עליו ״ישראלית״ או ״רמת גולנית״ תמיד ישאר עלינו. אצלי במדינת תל אביב מזהים שאני לא ממש שייכת ״יש בך משהו שאנטיפיסטי, רגוע, זה לא מכאן״, אומרים לי. ולך? מה אומרים לך? ומה את אומרת לעצמך? את מתגעגעת לפעמים?

אולי כל מה שאני רוצה לבדוק בעצם זה אם את מתגעגעת, אם את זוכרת שם שאת ישראלית. אם יש משהו שמציק לך בפנים, קורא לך לבוא למרות שאת לא רוצה, למרות ששם הכל טוב ונוח ופה רבים כל כך הרבה, אני שונאת לריב, יותר נעים לאהוב, אבל אני מניחה שאני בודקת אם את זוכרת שרבים בגלל שכל כך אוהבים, בגלל שאפשר, בגלל שקרובים, ומעל הכל, מעל הריבים והנוח והנעים, יש הרגשה של אמת, של שייכות.

״מה זאת אמת״? את בטח תשאלי ותגידי ש״אמת זה גם לגדל ילדים בשקט, אמת זה גם סודות שמתגלים ומכאיבים והאמת היא שיותר קל לחיות רחוק״. בסדר. רחוק. אבל האמת היא שמבפנים משהו מרגיש קרוב מאוד. כל יום. וזה לא עוזב. וזה כואב. וזאת תגית ולא ביקשנו את זה, לא בחרנו להיות כזה, ברחנו, התרחקנו, היה נדמה שהשתקמנו, שהכל נשכח, שאנחנו יכולים להיות כמו כולם, שלא רואים עלינו. אבל אנחנו רואות על עצמנו. כל יום מחדש. וזה לא יעזוב, אחותי.
אנחנו ישראלית.
על כל המשמעויות של זה.

ישראלית רמת גולנית,
תל אביבית או ניו יורקרית,
ישראלית פוסט טראומטית,
ישראלית עם עבר מפואר ומכוער,
ישראלית כי אפשר,
אפשר לחיות פה
ואפשר לריב פה
ואפשר לאהוב
כמו שאף עם לא יודע לאהוב
ואפשר כל יום לקום מחדש עם תקווה,
שכל כך מנוגדת להיגיון שזה אבסורד,
אבל אנחנו קמים,
כאלה ישראלים אנחנו –
ישראלים שקמים ומתחילים כל יום מחדש,
ומקווים ומשתדלים כל יום מחדש
להיות הישראלים שאנחנו באמת,
אלה ש״ביחד״ זה הכי נעים עבורם שיש
ו״משפחה״ זה לא סתם גרעין אלא עם שלם.
ישראלים
זאת הרגשת שייכות
ואמת
וישירות
שאני מעדיפה אותה על פני כל עטיפה רגועה אחרת.

כי מתחת לסערה,
וזה רק ישראלי יכול לזהות,
פועם לב כזה בוער,
כזאת נשמה יפה,
שבשבילה שווה הכל.

.

– – –