נו כמה זמן, עם סגולה??

תמיד התקשיתי איתה, עם
המילה הזאת: תקווה,
תמיד היא היתה
נשמעת לי
מנותקת
מהמציאות
מה, היא לא רואה?
על מה נשאר כבר לקוות
תראי מה נשאר מהעם בציון
יא בת שנות אלפיים,
הורדת אותנו על
הברכיים,
למה
תמיד
את באה
ברגע האחרון
מופיעה משום מקום,
שמה דגל ביד של מישהו
שוברת לו ת׳כלים,
מקימה אותו
מהספה
אומרת לו
״לך לך, בנאדם,
לך תקים מחדש מדינה״.
איפה היית כל כך הרבה זמן??
התגעגעתי אליהם, את מבינה,
לאנשים האלה שהם אני,
ראיתי אותנו כבולים,
כבויים, אדישים.
אמרתי לנו:
איך פעם
היו
בקרבנו
כאלו עם
ברק בעיניים
וניצוצות בלב,
ועכשיו מה?
כניעה,
יאוש,
מגפה,
מנהיגות
בהשחתה
אובדן אמונה
חשבתי כבר ש
לא נצא מזה בחיים
מהחוסר אונים
מהאדישות
יותר מכל
ופתאום
אנשים
בצמתים
מעל גשרים
עומדים ביחד
מנופפים דגלים
מה אכפת לי
מה כתוב
עליהם
העיקר
שהם קמו,
שבי ציון האלה,
נזכרו מי הם ומאיפה
ובפני מי הם עתידים ליתן
דין וחשבון – בפני ילדיהם,
יום אחד הם יוכלו לספר
איך בסוף הם קמו
ועשו מעשה
הישראלים
האלה
ואני
רק
צפצפתי
להם מתחת
הגשרים, אמרתי
להם בשפת הנהגים:
״אני אוהבת אתכם
בני ובנות ישראל
הרגתם אותי
מרוב דאגה
ציפייה
יאוש
ותקווה.
כמה זמן,
עם סגולה?״
כן, את כל זה
צפצפתי, שידעו,
שישמעו שחיכיתי להם
ושהמציאות היתה קשה מנשוא
בלעדיהם, בלי האור של עם ישראל
אבל איתם? כשהם ערים? אפילו אלוהים
מפסיק להציק. גם הוא התגעגע אליהם,
אני בטוחה, וגם הוא ראה את השלט
שמישהו החזיק על אחד הגשרים,
זה שהיה כתוב בו בפשטות:
״עם חופשי בארצנו״
אלף פעם שרתי
את השורה
הזאת
אבל
אף פעם
כמו אתמול
לא ירד לי האסימון
שאת החופש של העם
הזה ספציפית
אי אפשר למדוד כלכלית
פוליטית או מדינית.
עם ישראל חופשי
זה מצב רוחני
תודעתי
בחירי.
זה
עם
חופשי.
עם ש-קם
ומחזיק בדגל
של תקווה, של
״עוד לא אבדה״
של כל דבר חוץ מ
אדישות והתייאשות
זה אולי עם קצת דפוק,
שסובל מבעיית זהות
ומתקשה באחדות
אבל כשהוא
מתחבר
לעצמו
לאחרים
כשיוצא מגדרו
ועומד על גשרים
אפילו אלוהים מחייך,
ובטח ממלמל לעצמו
משהו כמו:
כן, לזה התכוונתי.