היא קראה לי "ישראלית",
הרוסיה היפה הזאת.
לא שמתי לב כמה זה מיוחד שנולדתי ככה עד שהיא אמרה את זה.
היא היתה שמחה להידבק קצת בישראליות הזאת, היא אומרת, החיבוקים שלנו מוצאים חן בעיני הקור הסיבירי שלה. ובעיני מצא חן שהיא מזכירה לי את סבתא שלי, שאמא שלה גם כן היתה סיבירית אבל סבתא שלי כבר נולדה ישראלית-מחבקת. וכבר היה לה אור בעיניים מהשמש הישראלית ומהעצבים והחום בין האנשים.
…
ורק מי שהכיר את סבתא שלי באמת, ידע לזהות מתי מגיע שוב החורף הסיבירי, מתי יורד שלג על כל החום הישראלי הזה ואיך סבתא שוב מתכנסת באיגלו של קרח וניקיונות, ומנקה ומנקה עד שכבר לא נשאר זכר לאבק של אדמת המולדות.
…
וכשהייתי נכנסת הביתה אחרי הניקיונות, והיא היתה מחבקת אותי כאילו לא התראינו שנה, ושתינו היינו בוכות כאילו לא בכינו אף פעם כל כך עצוב, אז ישראל של שתינו היתה מוציאה שוב את הרוסים מהגלות והפְּרעות ומזכירה לשתינו שוב, שמה זה משנה על איזה אדמה נולדת ואיזה פְּרעות עברת, העיקר שפועם בך לב ישראלי.