יום האישה זה בושה

זאת הכותרת של המייל שקיבלתי היום.
ועוד מגבר.
הוא כל כך צודק שלא היתה לי ברירה אלא להתעצבן על אלוהים למה הוא לא נותן לי מילים לבטא את מה שאני מרגישה ואולי לא מספיק אנשים קראו את המייל הזה ומה יהיה?

לא מזמן דיברתי עם ידיד שלי שהוא גיי על מצעד הגאווה ולמה יש גייז שמרגישים צורך להחצין את זה שהם גייז ולמה צעדת הנכים ולמה חוסמים כבישים ולמה יום האישה, למה אנחנו לא יכולים להיות מי שאנחנו בשקט ולהתנהג כמו בני אדם אחד לשני?
אז היום למדתי משהו חדש.

והבנתי שכדאי לי להתרכז בו כי באמת אם אני אתחיל לדבר על למה נשים לא יכולות להיות לבושות בקליפים ועל החפצה ועל כאוס טוטאלי בכל מה שקשור לביטוי הנשי, אני סתם אתעצבן ואסגור את המחשב ולא, היום אני לא סוגרת.

היום למדתי שהפתרון לבלבול לא נמצא לא נמצא איפה שהבעיה. לא משנה כמה אני אכתוב, אני לא אצליח לעצור את הילדה שלי מלהצטלם סלפי עם פרצופים הזויים כמו שהיא לומדת מהחברות שלה ומהיוטיוב ומהאינסטגרם. ולא, להרחיק אותה מהאינטרנט זה לא הפתרון. גם לא חינוך ביתי.
התשובה נמצאת במקום הרבה יותר גבוה. ופשוט. בעם ישראל.

מה קשור עם ישראל עכשיו?

אישה, כמה שיהיה לה – היא אף פעם לא תהיה מרוצה. היא תהיה קרייריסטית – תאכל את עצמה על הזמן שהיא לא עם הילדים. תהיה בבית – תשנא את בעלה על זה שהיא לא מממשת את עצמה. יהיה לה בעל היא תרצה להיות חופשייה, רווקה תרצה להיות נשואה, עם ילדים רוצה שקט, בלי ילדים רוצה רק להסניף ריח של תינוק, לא משנה מה יש לנו, אנחנו רוצות משהו אחר.

בקיצור, מה שגיליתי, (וזה כבר די הרבה זמן אבל אני כל פעם שוכחת את זה, אז אני כותבת לכם כדי שאזכור) זה שיש רגעים שבהם, עם כל הצרות, ועם כל ה״אני רוצה״ ועם כל העייפות והתסכול והמרוץ וה״מה יהיה״ ו״מתי אני״, עם כל זה, יש רגעים שהכל פשוט עוצר.

אתם יודעים מתי הרגעים האלה קורים? כשאני ביחד עם חברות. או חברים, גם עם חברים זה קורה, אבל זה יום האישה, תתרכזו רגע במסר במקום כל ההפרעות קשב האלה. כשאני עם חברות, כשאנחנו ביחד, אז הכל נרגע. הכל נהייה שקט.

לא השתנה כלום במציאות, רק זה שאנחנו ביחד.

אחת מחזיקה את התינוק של השניה כדי שההיא תוכל לאכול בשקט, השלישית מכינה אוכל לכולם והרביעית מסדרת שולחן או מה שזה לא יהיה. אנחנו פשוט ביחד. הבעל של הראשונה עדיין קרציה, האין-בעל של השלישית עדיין איננו ולא ברור מתי יגיע, אבל פתאום כולן רגועות. שמחות. מלאות. לא חסר כלום לכמה שעות. אפילו אני שוכחת מהאינסטגרם לכמה שעות.

ההרגשה הזאת שיש לך עוד אמהות, עוד אחיות, עוד… לא יודעת מה, משפחה, שכולן בה דואגות אחת לשניה, ההרגשה הפשוטה הזאת, מצליחה לרפא הכל.

בדיוק כמו בעם ישראל.

לא יודעת מתי בפעם האחרונה יצא לכם להרגיש ״ביחד״ של עם ישראל, אבל הגעגוע לזה בטוח קיים. ולא סתם. יש לזה שורש עמוק מאוד להרגשה הזאת. לא חייתי במדינות אחרות אז אני לא יודעת איך זה אבל יש לי הרגשה שבאף מקום אחר לא מרגישים כמשפחה כמו שמרגישים כאן. אין אף ״ביחד״ שמרגיש כמו פה, כמו הערבות ההדדית הישראלית. כשהיא קיימת…

וזה בדיוק כמו אצל נשים – יש לך טייטל. ״אישה״. ״עם ישראל״. ואתה אומר לעצמך: למה לתייג? למה לייחד את זה? תנו לחיות בשקט, בתור עם ישראל, בתור אישה, בתור בני אדם, למה הכותרות האלה תמיד? למה צריך יחס מתקן ויום מיוחד? יום העצמאות, יום האישה, אנחנו לא מסוגלים לזכור את התפקיד שלנו גם בלי ימים מיוחדים?

ומה קורה אחרי שהיום הזה עובר? יום אחרי הדגלים של יום העצמאות אנחנו שוכחים שאנחנו עם, יום אחרי יום האישה כבר רבת עם האישה שקנית לה פרח ומה? לאן כל זה הולך?

משפחה לא בוחרים

זה משפט שהגרוש שלי היה אומר לי… גם להיות עם ישראל או להיות אישה את לא בוחרת. ככה נולדת וזהו. רק מה את הולכת לעשות עם זה? ניסינו להיות עם ככל העמים וניסינו להיות נשים ככל הגברים – לא עבד. ואני לא צריכה יום אישה או יום עצמאות שיזכירו לי שאני אישה ישראלית, אני זוכרת את זה כל יום ואם אני שוכחת מזכירים לי.

אבל למה לי לחכות שיזכירו לי? כשעולם הפרסום מציג נשים, זה בדרך כלל בקונוטאציה מינית, וכשהעולם מציג את ישראל, זה יותר ויותר בקונוטאציה אנטישמית. לא רוצה להיות שייכת לזה.

אם לא הייתי לומדת קבלה הייתי יכולה להמשיך להתעצבן מזה שמציגים אותי בצורות מעוותות אבל הבנתי משהו חשוב. יש לנו תפקיד. לנשים ולעם ישראל. גם לגברים יש את אותו התפקיד אבל אם ביום האישה אנחנו מחפשות את המשמעות של האישה שאנחנו, אז אנחנו לא נמצא אותה בשום מקום אחר מלבד ב-ביחד.

רק כשאנחנו ביחד, רק כשאנחנו אלה שגורמות וגורמים לחיבור של אנשים, אנחנו מרגישים סיפוק אמיתי שנמשך יותר מדקה וחצי. כשהצלחנו ליצור חיבור, מעל כל המחלוקות, ממש כמו במשפחה, שם, רק שם אנחנו מרגישים פתאום שקט, הכל נרגע, הכל במקום, לרגע אחד אפשר לנשום. ביחד.
עד שלא נבין את זה נוכל להמשיך לחגוג ימי חג מלאכותיים ולמחרת לחזור להיות המתוסכלים שאנחנו. אל תאמינו לי, תבדקו בעצמכם. או שתקשיבו למקובלים, הם יודעים משהו שאנחנו שכחנו:

"רק כשנהיה מה שאנו צריכים להיות, תשוב לאנושות הסגולה העליונה, שהתמצית שלה תהיה מסוגלה לאור הרוחני הגנוז בתכונתה, וממילא תתרומם כולה ובגאון תכיר את האושר שלה"
(הרב קוק)

– –

Image by melancholiaphotography on Pixabay