״אני לא רוצה להגיד כמו מה״

״איזה מכות, איזה בכיות…
תשמעי, אבא שלי היתה לו הליכה כזאת… רצינית וחזקה, אני לא רוצה להגיד כמו מה״
דור שלישי לניצולי שואה מבינים כמו מה
״טוב, זה היה זמנים אחרים, כולם הכירו את כולם בתל אביב. אז כשהיינו מתפלחים לקולנוע, הסדרן ידע מי ההורים שלנו.״
.
תל אביב, 2022
״את רואה פה את הבית הזה? גולדה היתה גרה פה. וכאן – בועז דוידסון, הבמאי של אסקימו לימון. וכאן, בבתים האלה היו סליקים של ההגנה. את יודעת מה זה, כן?״
דור שלישי לגדודים העבריים יודעת מה זה.
.
״עכשיו תטעמי את הקפה שהכנתי לך, זה משו משו״
באמת קפה טעים. בטעם אגוזים.
״אני לא יודע באיזה טעם, זה פשוט…״
״באהבה״
״נכון, זה באהבה. עכשיו תראי איפה שזאת הולכת עם הילקוט?״
״כן…?״
״פה היה…״
.
מה לא היה פה.
באמצע תל אביב המיתולוגית.
לכל אבן יש סיפור, כל אדם שמכין קפה שזור פה בהיסטוריה. ואני? רק תנו לי סיפורים כאלה.
״קראו לו אליהו לסדרן בבית קולנוע. אני אספר לך איך הוא שבר פעם רגל, מסכן.״
המוכר של הקפה והזכרונות, יודע את השם של הסדרן, לא בגלל שבגללו הוא חטף מכות אלא בגלל ש-
פעם היו שמות,
הכל היה אישי,
לא סלפי,
אישי,
אנושי,
קרוב, נוגע,
פעם היית יודע,
היית מכיר,
השכנה שלך היתה גולדה, לא של הגלידה, אלא זאת של הנעליים ושל המדינה, הילכו פה אנשים בעלי שיעור קומה, אבל גם ״פשוטי העם״ שהסתובבו ביניהם, מתפלחים לבתי הקולנוע, נדמה שכולם חיו בתל אביב אחרת, בכלל בארץ אחרת. ארץ של פשטות, של שכנות, של היכרות ושייכות.
.
ארץ שבה לרחובות יש פנים ושמות, ולאנשים בה היה ונשאר משהו עם משמעות, עד עצם היום הזה, כמה עשרות שנים אחרי, מתבוננים אל אותם בניינים, חולמים בהקיץ, מספרים סיפורים ומתגעגעים.
.
גם אני מתגעגעת.
אז מה אם לא הכרנו אישית? אני מכירה את הלב שלהם, אני מכירה חולמים, מכירה מה זה להתהלך ברחוב אחוזת רעיונות וזכרונות.
.
ויותר מכל אני מכירה געגועים, אפילו שלא עברו שנים, אפילו שעברה דקה ועוד לא נפרדתם, כי געגוע נוצר בך ברגע שהרגשת בית, לאו דווקא פיזית, אלא בעיקר בלב, כשהרגשת שותפות גורל והבנה עם מישהו, כשבשתי מילים הוא גרם לך להרגיש שאתם עשויים מאותם חומרים. ועכשיו, בתור שכזאת, את לא סתם מתהלכת ברחובות זרים, עכשיו זה גם הרחוב שלך, רחוב הזכרונות והגעגועים, ואתם צועדים בו ביחד.