בשביל מה באת לכאן??

״ומה שהכי מוזר פה, בארץ של היהודים, זה שכולם שואלים אותי: מה את עושה פה? למה באת?״
יצא לי להכיר חיילת יפהפיה, עולה חדשה מארצות-הברית. בת 24, אחרי תואר מאוניברסיטה ממש נחשבת, כזאת שנטפליקס כותבים עליה סדרות.
״אבל אם היית יודעת איזו אנטישמיות יש באוניברסיטאות האלה, זה כבר לא היה נראה לך כמו סרט רומנטי אלא יותר כמו סרט אימה״.

וידאתי שהיא ואני נמצאות באותה שנה. כן, זה 2022.
אנטישמיות??

בסרט שנקרא לחיות בארץ ישראל, יש כל כך הרבה מכשולים ויאוש, שאף אחד כאן לא עושה עניין מאנטישמיות בחו״ל. יש לנו מספיק משלנו. עירנו הבירה, תל אביב, לדוגמא, גם בזמנים שלא יורים בה על אנשים ברחוב, היא סתם העיר הכי יקרה בעולם לחיות בה.
על הבירה הרשמית, ירושלים, בכלל לא כדאי לדבר, מספיק לציין ששוכנת בה הכנסת, לא כנסת ישראל הקדושה אלא כינוס של שחיתות ואינטרסים.
והפקקים. אל תתני לנו להתחיל לדבר על הפקקים.
אבל עזבי ערי בירה, בכל חור במדינה אנשים בקושי גומרים את החודש, מרוב תסכול ולחץ הורגים אחד את השני. באקדחי מילים, לא משהו מסוכן. סתם הרסני.
הערות אנטישמיות נשמעות כמו משחק ילדים לעומת איך שאנחנו מדברים ומה שאנחנו חושבים אחד על השני.בשביל זה לעלות לארץ??

החיילת סיפרה לי את הסיפור שלה ואני סיפרתי לה על – למרות הכל – אהבתי הלא מוסברת למקום הזה ולאנשים הספציפיים שכאן. כולל הזייפן מהקריוקי שמתח לי את כל הקפיצים של העצבים. הוא וחברים שלו רק הזכירו לי שהתקלקלנו עד כדי כך ששכחנו מה זאת התחשבות, שלא לדבר על ערבות. ערבות הדדית זאת סיסמא לספרי הציונות.
״מה כבר יש כאן??״ זאת שאלה יותר רלוונטית. ושואלים אותי אותה הרבה. התשובה שלי לשואלים היא בדרך כלל ״כלום. סעו למקום אחר״. אבל בלב ברור שיש לי עוד תשובה והיא אחרת לגמרי. יש כאן הכל. רק אנחנו שכחנו מי אנחנו. יש פה אנשים שהם זהב טהור, שהפריחו כאן לא פעם את השממה ואנחנו יכולים לעשות את זה שוב.
אבל יותר קל לקטר ולראות את הרע, אפילו לא צריך להתאמץ. נראה אותך מדברת על מהות ומשמעות עם העומדים בפקקים. ״גם כן ארץ הקודש. מה קדוש פה?״ ולי כבר אין כח לענות. אני בדרך כלל שותקת.

לפני שהורדתי אותה בבית, אמרתי לחיילת שאם היא צריכה משהו לדירה שלהם שתכתוב לי כי בשכונה שלי אנשים כל הזמן מוסרים דברים. מארונות וספות עד לסלסלות קש של איקאה. ״יש לנו קבוצת ווטסאפ של 300 משפחות וכל פעם מישהו מוסר שם משהו״
״את רואה?״ היא ענתה לי בעברית צחה ״על זה בדיוק אני מדברת. זה מה שיש לכם, הישראלים, אתם מרגישים בנוח להיות תלויים אחד בשני״
אף פעם לא ראיתי את קבוצת הקח-תן השכונתית שלנו כ״תלויים אחד בשני״. אנשים פשוט מוסרים דברים. ״מה, באמריקה זה לא ככה?״ שאלתי. הביטוי שלה קרע אותי לגזרים טובים מבפנים. ״מרגישים בנוח להיות תלויים אחד בשני״. מאיפה היא הביאה את זה??
״לא, באמריקה זה לא ככה. פה אתם מרגישים כמו משפחה אחד עם השני״
היא צודקת החיילת.
אנחנו משפחה.

אף אחד לא אמר ש-קל במשפחה.
אף אחד לא הבטיח לבבות ושושנים ושנתנהג תמיד יפה אחד לשני.
אבל אם אנחנו לא נזכור את זה, אז מי שיורים עלינו יזכירו. ומי שמדבר אנטישמית. וכל מי שמכוון אלינו אצבע נוטפת שנאה ואומר ״אתם!״ והוא מתכוון לכולנו. לכל משפחת ישראל.
מי שרוצה לברוח – שיברח,
מי שיקר לו לא נוח לו ורע לו וצפוף לו – יש לכם את כל הסיבות לא לרצות להיות פה.
אבל בכל מקום על פני האדמה שאליו תברחו, לא תוכלו להתחבא מההרגשה הצפונה בכם כל כך, שמכה בכם בכל שיעורה, שאתם ישראלים, יהודים, אף אחד לא שאל אותכם אם זה מה שאתם רוצים אבל זה מה שזורם לכם בעורקים. די-אן-איי של משפחה.
וזה רק עלינו לעשות אותה לכזאת טובה,
שנרצה לקרוא לה ״בית״ ולחזור אליה לנצח נצחים.
– – –
חג שמח, משפחת ישראל