בגלל שאפשר

״תביני, בדנמרק, אחרי חופשת לידה את מקבלת משכורת 9 חודשים.״
״9 חודשים??״
״כן. או את או בעלך.״
מעניין מה אחוז הילודה שם, חשבתי לעצמי תוך כדי שהדנית היפהפיה ממשיכה לספר לי דברים ששברו את ליבי הישראלי.
״וכשהילדים גדלים והולכים לאוניברסיטה? לא רק שהאוניברסיטה היא בחינם, גם משלמים להם משכורת כל זמן שהם לומדים״.
.
אני לא מאלה שחושבים שהדשא של השכנים ירוק יותר, גם אם זה דשא מחו״ל, שהירוק שלו עשוי מדולרים או יורו. אני אוהבת דשא ישראלי.
אבל משהו בשיחה איתה, יחד עם החברים שמתחילים לדבר ברצינות על מעבר לפורטוגל ואלה שכבר עברו לברלין ולארה״ב, משהו במאסה האיכותית הנוטשת הזאת, גרם לי לשאול את עצמי אם אני לא עוורת. אם האהבה הישראלית שלי היא לא אהבה עוורת.
.
״ומה רע באהבה עוורת?״ עצמי החזירה לי שאלה. לא פראיירית. ״אהבה בעיניים פקוחות מחזיקה ליותר זמן את חושבת?״
״לא עניין של זמן,״ עניתי לה ״אני פשוט מרגישה שאולי אני עוצמת עיניים למשהו״
ביני לבין עצמי המדד של שתינו הוא תמיד אהבה. כזאת, אחרת, אבל אהבה מקדשת את כל הממצאים (׳ממצאים׳, לא ׳אמצעים׳). לא חשוב כמה שחיתות יש בארץ הזאת, כמה פקקים, מיסים, עצבים, חוסר צדק, כמה שינאה בין כל שני אנשים שהם לא מאותו גזע, אמונה, נטייה. כלום לא חשוב. האהבה שלי לישראליות גוברת על הכל.
וזה לא הגיוני בעליל.
.
״אז למה אתם גרים פה?״ שאלתי את הדנית היפה. מי יודע, אולי לה יש הסברים הגיוניים ״למה אתם לא חוזרים לגור שם?״
״האמת,״ היא ענתה ״בעלי ישראלי אבל הוא רוצה לחזור לשם ודווקא אני רוצה להישאר פה״
צחקתי. אין, אלוהים משגע את כל האנשים מכל הדתות ומכל המדינות, מה חשבתי לעצמי, שיש פטור למישהו?
״תקשיבי, דבר כזה עוד לא שמעתי״ באמת לא שמעתי ״את בעלך אני יכולה להבין למה הוא רוצה לעבור. אבל למה את רוצה להישאר כאן? מה יש לך כאן שאין שם?״
.
היא גרה בארץ במקום שיש בו ״אנשים קצת היפים, יו נואו? כמו בסיקסטיז, סבנטיז״ היא אומרת שהיא לא מצאה את זה בדנמרק. לא היה לי נעים להגיד לה שגם אני מזמן לא ראיתי היפי׳ז ברחובות פתח תקווה אבל הבנתי טוב מאוד למה היא מתכוונת. היא סיפרה על אנשים שחושבים אחרת, שדואגים אחד לשני, ״קהילה אתם קוראים לזה?״
.
אנחנו קוראים לזה משפחה.
.
"במשפחה טובה," ככה אמא שלי הסבירה לי פעם, "יש לך הרגשה שמותר לך הכל. לא בלי גבולות,״ אמא שלי היתה אדם שיודע להציב גבולות, תאמינו לי… ״חופש זה לא אנרכיה. אבל אתם, בניגוד אלי, גדלתם בידיעה שאתם יכולים להיות מי שאתם רוצים״. זה נכון. וזה חלק מהשפיות הנפשית שלי. יש שריטות אחרות, אל תמהרו לקלל, אבל יש עוד משהו. עוד משהו שמגדיר בעיני את ההרגשה הפנימית הזאת שנקראת ״משפחה״, וזה – הביטחון שיש לך תמיד לאן לחזור.
״זה לא מובן מאליו, כן?״ כן, אמא ״שיש מישהו שתמיד דואג שיהיה בית שיש בו הכל וסירים של אוכל על הגז״ ממש לא מובן מאליו. רק אלוהים יודע כמה אני מתגעגעת לסירים האלה, לאוכל של אמא. אבל זה לא רק זה. לא משנה כמה הייתי רבה איתם או כמה התרחקתי, תמיד ידעתי שיש לאן לחזור. תמיד. הדלת אף פעם לא היתה נעולה. וככה אנחנו גם כעם. עם ישראל.
.
אנחנו יכולים לכעוס עד השמיים על מערכת מיסוי עושקת, מערכת חינוך כושלת, על תקשורת מסכסכת ומפלגת ותרבות שאיבדה את השפיות מזמן. חלק מהילדים עוזבים לארץ אחרת כי הם כבר לא מסוגלים לסבול ולריב ולכאוב. אבל הם יודעים שהדלת כאן פתוחה, שלא משנה מה, יש להם פה משפחה, וזה הרבה יותר מסתם ארץ.
.
משפחת ישראל גידלה ילדים שמסתובבים בתחושה שמותר להם לעשות הכל, להיות הכל, להגיד הכל, בכל צורה. לפעמים זה יוצא בצורה קולנית, לפעמים אנחנו חצופים, ברדקיסטים, בלתי נסבלים, בחו״ל שונאים אותנו, בארץ אנחנו שונאים את עצמנו – תגידו מה שתגידו וגם לי יש להוסיף לרשימה, אבל עדיין אני אוהבת אותנו, את המשפחה שלנו.
.
אני אוהבת את זה שאפשר לקלל פה ברחוב, גם את השוטרים, לא כי זה עוזר, את הדו״ח בסוף תקבל, אבל עצם זה שאתה מסוגל להתבטא בצורות הכי מכוערות שלך, זה מראה שאתה מרגיש בטוח.
אני אוהבת את זה שבו זמנית יש גם גבול עד כמה אפשר להתבטא, אם מגזימים אז יש מערכת משפט ומשטרה ונכון, כמו בכל מקום גם שם חוסר צדק ושחיתות עושים שמות, אבל עדיין יש דין ויש דיין.
אני שונאת שהשכנים שלי עושים קריוקי בקולי קולות באמצע השבוע, באמצע הלילה, באמצע החיים. ואני אוהבת את זה שאני יכולה ללכת אליהם ולהגיד ״בואנ׳ה תנו לישון״ והם מזמינים אותי להצטרף.
אני אוהבת את מחאת האתיופים,
אני שונאת פקקים,
אני אוהבת את הצעקה לשיוויון וזכויות,
אני שונאת שהם אינם,
אני אוהבת שכל אחד יכול להיות מי ומה שהוא
אני שונאת כשהתקשורת מהנדסת אותנו להיות משהו אחד שהוא בכלל לא אנחנו
אבל אני אוהבת שאני יכולה לכתוב על זה בקולי קולות של בלוג.
אני אוהבת את זה שכל אחד יכול לכתוב ״מושחתים״ ו״נמאסתם״ ולהסביר למה הוא הכי והם כל כך לא
אני אוהבת את זה שאנחנו
אומרים, לא מוותרים, מקטרים, מתעצבנים, אוהבים, דואגים, מכבדים, מתלקחים, מתאחדים, לא מוותרים, כבר אמרתי ״לא מוותרים״, כבר התכוונתי לזה, אני אוהבת את מי שאנחנו, אני לא מוותרת עלינו בחיים, אתם המשפחה שלי, המשפחה הישראלית שלי ומשפחה לא מחליפים. מקסימום רבים. אבל תמיד תמיד משלימים. ככה זה, באהבה לא הגיונית מעל הכל.