״הוצאתי להם את העצבים, ויש כאלה שעקרתי להם שיניים״
לקח לי רגע להבין שרופאת השיניים שלי מדברת על עצבים של שיניים ולא עצבים של הסגר-קורונה.
״יש לך מזל שאני על כדור הרגעה אחרת המשפט הזה היה יכול לגרום לי להתקף חרדה שעוד לא ראית כדוגמתו.״ עניתי לה מתוך ענני הסמים. אני אפילו לא נכנסת בדלת של רופאי שיניים ללא השפעת כימיקלים ועדיף שיהיו חזקים ככל האפשר. ״הוצאתי להם את העצבים״… העצבים של כולם גם ככה רופפים מההסגר הזה, לא חייבים כאבי שיניים בשביל לבחון את זה.
זה היה מחזה די מצחיק, לראות את הרופאת שיניים שלי עם חליפה כמו חליפת חלל כזאת, עם מכשיר שמזרים חמצן לקסדה, או מה שזה לא יהיה. טיפול שיניים בימי קורונה.
״אני שמחה שזה מצחיק אותך״ אמרה לי זאת שעוקרת עצבים ושיניים ״אותי זה ממש לא מצחיק״. חשבתי להציע לה גם כדור הרגעה אבל בן אדם שעוקר שיניים על בסיס יומיומי, לא נראה לי שכדור הרגעה ישפיע עליו, להפך, הכדור בעצמו ישתגע.
אחרי שאיימנו על הלסת שלי ועל חשבון הבנק שלי בטיפול שורש + כתר, וכבר עמדתי לצאת, הרופאה הסבירה לי שהיא לא יכולה לחבק אותי הפעם. זה רק נשמע כמו סינדרום סטוקהולם, שבו אתה מתאהב במתעלל, אבל למעשה היא בן אדם מקסים שמציל אותי פעם אחר פעם מכאבי תופת (אוקיי, וגם יש באמתחתה מספיק גז צחוק בשביל לגרום לי לבוא להשתתף בפוגרום מרצוני החופשי). כך או כך, לא התחבקנו הפעם ויצאתי לחופשי.
בדרך לאוטו קראתי איפה שהוא שמישהי כתבה שהיא מתגעגעת לצאת החוצה ולחבק אנשים ומישהו אחר אמר לי באותו יום ״תגידי תודה שיש לך ילדה בבית. לי אין את מי לחבק״. אמרתי תודה למרות שהילדה שלי בגיל ההתבגרות, כמה חיבוקים אפשר כבר להוציא מנערה מתבגרת? בכל מקרה, הגעתי הביתה ודווקא כשההשפעה של ענני הכבוד החלה לפוג, שמעתי מוסיקה מחרישת אזניים מבחוץ. יצאתי החוצה בעצבים, לבדוק על איזה שכן אני צריכה לשאוג. מסתבר שזה היה רכב שנוסע בכל העיר, עוצר כל פעם ליד כמה בתים ואנשים יוצאים החוצה, כל אחד ליד הבית שלו כמובן, ורוקדים ומחייכים לכמה רגעים בתוך ההסגר ההזוי הזה.
איך התביישתי… יוצאת לשאוג ומגלה שאנשים באו לחבק. גם השכנים שלי יצאו החוצה, אלה שרבתי איתם כמה פעמים על החניה. רציתי לחבק גם אותם. נזכרתי שסבתא שלי היתה מספרת לי איך ב-48, אחרי הכרזת העצמאות כולם יצאו לרחוב, נתנו ידיים ורקדו במעגלים כל הלילה. ככה אני מדמיינת את הרגע שישחררו את הסגר. רוקדים ומתחבקים ברחוב.
אני מדמיינת גם את היום שאחרי פרוץ מלחמת השחרור, זאת של 48 וזאת של 2020 – אנשים שועטים לקניונים, לבתי הקולנוע, בתי הקפה, לבתי-כלשהם, רק לא לבית שלהם, שוכחים שלפני רגע היה סגר והיה פסח ושאלנו את עצמנו ״מה השתנה?״
אני לא יודעת מה ישתנה אחרי הקורונה הזאת. מהיכרות עם הטבע האנושי לא נראה לי שהרבה ישתנה. והאמת? גם הטבע שלי כבר מתחיל להתחרפן מרוב מחסור בחמצן אנושי. אני מתגעגעת. לאנשים, לביחד, אז מה אם זה ביחד בבית קפה או בחנות בגדים? אז מה אם שכחנו שכל מה שאנחנו מחפשים זה רק אחד את השני, את הקירבה, אז מה אם צריך קורונה בשביל לרצות לחבק את השכנים הקרציות? העיקר שנזכרנו. ועכשיו די.
* * * * *
אנשים מדברים על עולם חדש, על כלכלה חדשה, על סדר עולמי חדש, על אנושות חדשה. אני לא מבינה כזאת גדולה בסדרים עולמיים חדשים, בקושי עם הישן הסתדרתי ואני גם לא טיפוס אופטימי מטבעי, כך שאני מניחה שייקח לנו בדיוק יום לרקוד בכיכר רבין ובבוקר שאחרי, בדיוק באותה כיכר, כבר נשנא מישהו כי הוא חושב אחרת מאיתנו או שהוא מסתיר לנו את השמש, או אלוהים יודע מה. כמעט שכחנו שלפני המגפה הסינית היינו כבר על סף מלחמת עולם.
אז מה ישתנה?
כלום.
הדבר היחיד שיכול להשתנות זה אנחנו אבל מי בכלל רוצה להשתנות?
שמעתי לא מזמן, מאיש מאוד מאוד חכם, שכמו שמספיק תא סרטני אחד כדי להרוס גוף שלם, ככה אפשר גם לתקן. על ידי תא אחד של אהבה. אני לא יודעת מה איתכם אבל לי ברור שתכף אלוהים משתעמם מאיתנו עוד פעם ואחרי שנפטר מהנגיף, הוא ישעשע את עצמו עם איזו מלחמה או מגפה אחרת או קריסה כלכלית, מי יודע מה הוא מתכנן. אבל משהו מעניין יקרה תמיד, משעמם לו שם לבד בשמיים.
אז בתוך כל הכאוס הזה, הרגעים היחידים של ההפוגה, עבורי הם רגעים שבהם בונים תא של אהבה. ואני לא מתכוונת לאהבה רומנטית, ובעיקר אני לא מתכוונת לרוחניקיות בשקל. אני מתכוונת לדבר הכי פשוט, הכי אינסטינקטיבי עלי אדמות. הרגשה שנולדנו איתה. שכשהיא נמצאת אז פשוט יודעים שעכשיו טוב ואין שאלות. תא של אהבה יכול לגדול בסופר, כשזאת שלידי נותנת לי לעבור בתור כי יש לי מעט מצרכים והיא כרגע פחות עצבנית ממני אז היא יצרה תא של אהבה. תקראו לזה סבלנות. תקראו לזה חסד, נתינה, עזרה הדדית, ערבות הדדית, התחשבות, תקראו לזה עם ישראל או אנושות מתוקנת, מה זה משנה?
להציל את העולם זה תא אחרי תא של אהבה. כמו קורונה. כמו סרטן. אבל של טוב. קורונה עוברת בנשימה, אז מה אכפת לכם לנשום על מישהו משהו טוב? מילה טובה, או לכל הפחות לא משהו רע, תשאירו את הביקורת והצדקנות בבית, שיישארו הם בהסגר. צאו לחופשי. אתם יודעים מה זה חופש? חופש זה הרגשה של ביחד כל הזמן. שכל שניה יש לי את מי לחבק, על מי להשעין את הראש, למי לתת כתף, למי לחייך, חופש זה הרגשה שכל העולם זה הבית שלי, זאת המשפחה שלי. אבל משפחה של טוב, לא כזאת שמכבה או מכאיבה אלא כזאת שמכינה לך קרקע לגדול עליה, לאהוב עליה, לצחוק, לפרוח, להיות. יש יותר הרגשה של חופש מזה?
תאים של אהבה. קורונה התחילה מתא דפוק אחד. וכל העולם היום בסגר. אז כמה מופרך זה שבאותה דרך בדיוק אפשר להדביק את העולם בטוב ולרפא אותו?
לֹא בַשָּׁמַיִם, הִיא… וְלֹא-מֵעֵבֶר לַיָּם, …
כִּי-קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר, מְאֹד:
בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ, לַעֲשֹׂתוֹ.
(דברים, ל)
– –