אתה נמצא כאן: בית / מה זה אומר להיות ישראלי? / איפה היית כשאני…?

איפה היית כשאני…?

איפה היית כשאני…?

החזקנו את היד אחת לשניה כל כך חזק, שנהיו לנו סימנים אדומים. גם הזענו בטירוף. אבל לא היה לנו אכפת. המשכנו להחזיק.

״אם את צריכה את היד חזרה אז תגידי״ היא לחשה.
אחרי הכל אנחנו בלוויה, לא נעים לדבר באמצע ׳אל מלא רחמים שוכן במרומים׳.
ב-׳המצא מנוחה׳ לחשתי לה חזרה: ״תשאירי. התגעגעתי להיות דבק איתך״.

4 שנים לא התראינו. מאז הלווייה של אמא שלי.
אנחנו חייבות להפסיק להפגש רק כשמתים לנו

ואז היה ההספד של החברה הטובה. שתינו מכירות את החברות נפש האלה – את זאת שבאדמה עכשיו ואת זאת שעומדת ומקריאה. אז שתינו התחלנו לבכות. גם מצער עבור מי שנשאר עם הבור, וגם מהמחשבה הבלתי נמנעת על החברות שאנחנו, שמסרבות להתיר את הידיים, שהנשמה שלהן קשורה באלף חוטים, שגם 4 שנים וגם 40 שנה לא יפרמו.

התחבקתי שם עם מלא אנשים, משפחה, חברים, חברים שהם משפחה. וכל הזמן היד שלי איתה. מפחדת לא לאחוז בה שוב ל-4 שנים, ל-40 שנות מדבר. קרענו את ים סוף ביחד. ומאז הלב שלנו מחובר. אבל לפעמים הידיים בכל זאת מתגעגעות.

אני לא יודעת למה צריך להשבר כל כך הרבה פעמים, למה רק כשמישהו אחר אוסף לך את החלקים אתה מרגיש כל כך קרוב אליו. אי אפשר להיות קרובים דרך הטוב? אי אפשר להרגיש שמישהו עשוי מחלקים של הלב שלך גם בלי שהוא קודם נשבר?

השארתי את השאלות לאלוהים בבית העלמין, שימצא להן מנוחה נכונה, ויצאתי עם זאת עם היד החוצה. אחרי ששטפנו את הידיים, וסיפרנו בעיניים אחת לשניה את כל מה שקרה בארבע השנים האחרונות, הדלקנו סיגריה. ואז סיפרנו גם במילים. בלי טיפת פילטרים. בלי מסכות, בלי בושות, בלי האשמות, בלי ״איפה היית כשאני…״. סיפרנו איפה היינו, בכינו על מה שבכינו ולרגע אחד היינו שוב אני והיא. ככה. בפשטות. בחברות. בנוכחות.

כשהתחילו הטלפונים מהילדים והבנו שצריך לחזור לחיים, הסתכלנו אחת על השניה טוב טוב. הסתכלנו ככה אלפי פעמים בעבר, רושמות אחת לשניה בנשמה את הרשמים, את הבקשות, את החלומות, הרגשות, התקוות, האכזבות. ככה. כמו שחברות עושות.

הבטחנו שפעם הבאה נפגש בלי שאף אחד ימות קודם וידענו שגם אם זה ייקח זמן ובינתיים שוב נחצה מדבר או נקרע איזה ים, גם אם החיים ייקחו אותנו למקומות שלא ביקשנו להיות בהם אבל בעל כורחנו-, גם אם כביכול נעבור לבד את כל אלה – זה לא באמת. האמת היא שלא עזבנו ידיים לדקה. לא לפני, לא תוך כדי הלווייה וגם לא עכשיו, כשכל אחת בביתה.

כי בית זה לא רק מקום גיאוגרפי. בית זה בעיקר בלב. זה איפה שגדלת ומי שגידל אותך שם. זה מי שהיה יום אחרי יום, בטוב וברע, שראה אותך יותר ממה שראית את עצמך ועדיין נשאר, בית זה מי שלא ילך לעולם. זאת הידיעה שיש לך תמיד, אבל תמיד לאן לחזור ובו זמנית אתה מרגיש שמעולם לא הלכת.

אני קוראת לזה בית, אבל האמת היא שזאת הרגשה, זה מקום כל כך נטול שפיטה, שהכל יכול לקרות בו, ובו זמנית זה לא משנה לתושביו מה מתרחש שם, הם רק רוצים להיות ביחד, ביניהם כבר יש נצח, ומה שמבחוץ רואים זאת סתם תפאורה.

בית, איפה שמרגישים בית אצל מישהו בלב, והיא אצלך, זה המקום שעליו אפילו אלוהים אומר ״ וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם.״

 

– –

Photo by Kate Hliznitsova on Unsplash

Scroll To Top