״מה יש לך על היד??״

שא-נ-י אעשה ספורט???

(אם אתם עוד לא עוקבים אחריה – זה הזמן…)

אני שונאת ספורט. שונאת! מה יש לבן אדם להאיץ זיעה בקיץ שגם ככה אתה רק יוצא החוצה ואתה כבר מזיע?? שב במזגן, בן אדם, תרגע, אתה מלחיץ את כל הסביבה שלך. אבל אחרי ש-8 חודשים לא יכולתי להזיז את היד, הגעתי לרוית. קיבלתי המלצה חמה מחבר, הוא אמר שהיא ״משקמת תנועה״ – רק מי שהיה מוגבל תנועה יכול להבין עד כמה צמד המילים האלה "שיקום תנועה" יכול להפיח רוח חיים בנפש מתוסכלת עד עפר. רוית אומרת שהיא היתה צריכה לצלם אותי, איך באתי כפופה מרוב חוסר ביטחון ואיך אני עכשיו. אם הייתי יודעת שהשיקום תנועה הזה כולל ממש ספורט, אז אולי הייתי מעדיפה להשאר נכה. ומי שישמע, כן? זה לא שעכשיו (חודשיים אחרי) אני עושה 30 עליות מתח (אפילו לא אחת) אבל כל שבוע אני שולחת לה הודעות כאלה:

״הצלחתי להוריד את הכלי של הקפה מהמדף הגבוה!״
״שמתי חגורה באוטו ביד שמאל!״
״סגרתי את הדלת של הבגאז׳!״

כשכואב

הגעתי לרוית לא רק עם טווח תנועה מוגבל (לא יכולתי להרים את היד) אלא גם עם טווח מחשבה מוגבל. אני לא יכולה לתאר לכם את התסכול שנוצר כשאתם חודשים שלמים הולכים עם מנגנון קבלת החלטות מצומצם לכדי "זה יכאב לי או לא?". כל המחשבה נהיית צרה, המצב רוח, העצבים – הכל תלוי ברמת ההפתעה של הכאב הבא. ואני אף פעם לא הייתי חסידה של צמצום, להפך, אם הבנק יכול לעזור לי לקנות עוד כמה בגדים אז עדיף להיות במינוס – נגיד זה יותר הסגנון שלי. והוא התהפך. וככה באתי את רוית. מרוטה מעצבים, תסכול וכאב. כשהיא אמרה לי שאני לא מרשימה אותה במיוחד, שהיא ראתה מספיק כתפיים קפואות, אז ברור שבכיתי, סוף סוף מישהו יודע מה לעשות איתי.

ספורט זה למשוגעים

הייתי צריכה לסתום ולא לריב עם אלוהים כהרגלי. חשבתי שאני באה לפיזיוטרפיה אבל למה שאלוהים לא יתפוס הזדמנות לאתגר אותי? מפה לשם, מסתבר שהטיפול המשלים של הפיזיוטרפיה זה ספורט, שאלוהים ישמור. לא תתפסו אותי מודה שיש בזה חלקים מהנים. ויש… בעיקר זה מצחיק:

רוית: "באיזו שנה לאחרונה קפצת על חבל?"
אור: "לפני שנולדת!!"

אתם חושבים שלא קפצתי?

יש כל מיני טכניקות להזיז כתף שלא זזה כבר כמה חודשים וזה עבד השיט הזה, עם כל מיני מכשירי עינויים שאנשים אחרים קוראים להם "התעמלות" כמו TRX, קאטלבלס, ועוד כל מיני קללות שהדחקתי.

ספורט זה למשוגעים, משועממים, צפוניים, ויש לי עוד רשימה ארוכה של תארים עבורם וזכותי לשנוא כל מי שעושה ספורט בעיקר כי גיליתי שזה כייף איך שמרגישים אחר כך. תוך כדי זה עינוי סיני ואל תאמינו לאף אחד שאומר אחרת אבל… יש בזה משהו. והפסים הכחולים האלה מהתמונה? מסתבר שזה גם כן של ספורטאים, כאילו אלוהים כבר שייך אותי אליהם בעל כורחי. חכה, חכה. (סתם, צוחקת, תרגע). הקיצר זה מן תחבושות כאלה שמחזיקות את השרירים אחד לשני ועוזרות לתנועה, עוזרות להזיז את היד. בפני עצמו זה לא תרופה אבל כטיפול משלים זה חמוד. ויפה 🙂

 אלוהים היקר,

לא חשבתם שאני אכתוב פוסט בלי להביא לכם משהו מהקבלה, נכון?

אתה רוצה כל הזמן להיות בשמחה?
אז אתה לא תגיע ככה לתיקון אף פעם.
כי תיקון הוא נגד הטבע
ומלכתחילה הוא צריך לעבור עליך בצורה לא נעימה.

מילוי יכול להיות נעים,
אבל תיקון לא.
מילוי זה מי שאני ומה שאני,
אני רוצה שהבורא ככה יאהב אותי
איך שאני
וייתן לי את כול מה שמגיע לי,
מה שאני רוצה
ועוד
יותר ויותר ויותר…

שאני לא אשתנה,
אלא שהוא ישתנה,
שהבורא ישתנה!

אז זה לא יהיה 🙂
אלא אני אצטרך להשתנות.

האדם צריך להשתנות.
זה תהליך לא נעים
בפרט שהשינויים האלה הם לא שינויים פיזיים,
אלא שינוים פנימיים.

[מתוך שיעור הקבלה היומי של הרב מיכאל לייטמן, 13.7.16]