חברה שלי עוד לא בת 30. נותרו לה עוד שבועות ספורים לחיות. מה השאלה הראשונה שעולה לכם בראש? אצלי זה "למה?". אפשר לפרק את זה לתתי-שאלות: בשביל מה הבאת אותה לחיים, מה היא כבר הספיקה, מה רצית שהיא תספיק, מה ההורים שלה צריכים לעבור, והאחים שלה והחברות, בשביל מה כל הסיבוב הזה, ולמה למה למה. כבר מגיל צעיר חשדתי שלבן אדם שהולך לעולם הבא כבר אין כאבים. רק לאלה שנשארים אחריו. אבל ברגעים של המפגש עם המוות הכל מפחיד וכואב. לכולם.
יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵהּ רַבָּא
תמיד בלוויות כשמקריאים את החלק הזה "יתגדל ויתקדש" זה הקטע שאני בוכה, אם לא בכיתי עד אז… משהו במילים האלה מזיז לי חלקים פנימיים של הנשמה, תוך כדי שאני תוהה איך זה שדווקא כשעכשיו מישהו מת לנו הדבר הראשון שעושים זה לברך את השם? מה מבורך בו? ובכלל בכל העולם הזה שהוא ברא, הצורה של החיים ומוות, לא יודעת, אולי אפשר היה לעשות את זה אחרת? מכיוון שהשאלות האלה עולות לי כל יום, ולא רק כשמישהו מת לי, ידעתי כבר שיש לשאלות האלה קשר עם היותי ישראלית, יהודיה.
סרטן זה עניין גלובלי, אנחנו הישראלים לא לוקחים את זה אישית. רק שאצלנו, כשמישהו חולה לנו, יוצא שאנחנו אוספים עצבים על כל החוליים האחרים – רשויות המדינה, המיסים, הדירה שאין לך וגם אף פעם לא תהיה, הקוטג' שנהייה מיימי ומי המאנייק שנגע לנו בסמל הלאומי, השחיתות – בקיצור, הכל מרגיש לא צודק. לא רק המחלה. והכי מעצבן? שדווקא על אלוהים שלנו נכתב שהוא אלוהי-צדק ומשפט וכל זה, אז איפה, איפה הוא בדיוק עם הצדק שלו?
אל תקחי את זה אישית
כבר 9 שנים אני לומדת שבשמיים אין באמת בית משפט. אין דוכן עדים, צדק זה עניין יחסי ובעיקר אין שופט שאפשר לשחד. בשמיים גם אין חברת ביטוח שאפשר להפקיד אליה כל יום מצוות ומעשים טובים, הבורא לא חונן אותך על זה שאתה מפריד חלב ובשר. בקיצור – נדפקנו ואנחנו אפילו לא יודעים איפה משלמים את הקנס ומתי הולכים לעקל לנו את האמ-אמא.
הבורא, אלוהים, הקדוש-ברוך-הוא – זאת מערכת, חוק, כח עליון כללי, הטבע. מערכת שלא מופעלת על פי שיקולי השכר והעונש של העולם שלנו. ולמרות שאני יודעת שאלוהים זה לא לשכת פניות הציבור, עדיין אני פונה אליו ושואלת "למה?" כי אחרת את מי אני אשאל? ופעם אחת שיענה כבר, שיגיד שהוא לא התכוון ובטח יש הסבר הגיוני לכל הכאוס הזה.
אבל לא. זה שאני לומדת קבלה זה לא עושה לי פרוטקציה במרומים או במעמקים. אלוהים עוד לא התגלה לי בחלום והסביר לי למה הוא התכוון. לפחות אבל הוא השאיר כתבי מקובלים אז הלכתי לבדוק מה הם כותבים.
אנחנו מתקנים את שורש הנשמה שלנו כל פעם. אף אחד לא יכול לתקן יותר או פחות. מה שנראה לך כזמנים, שאתה נמצא עכשיו בעולם מיוחד, בזמן מיוחד, זה רק נראה לך כך, שאתה נמצא עם אנשים מיוחדים, בעולם מיוחד, בזמן היסטורי מיוחד. זה הכל מתגלה כלפי המערכת שלך, שלא קשורה לזמן, ולא קשורה למקום, ולא קשורה לכלום.
זה הכל הכלי שלך, בהתפתחות שלך האישית, הפנימית בלבד. אין כאן עולם שנמצא מחוצה לך, זה הכל חלקי הנשמה שלך. מושג הזמן הגשמי אינו פועל על זה. יש לפניך מערכת, תתקן אותה וזהו.
כשאני מתקן את היחס שלי אליה, אני מגלה שהמערכת הזאת היא מושלמת, היא עולם אין סוף.(מתוך שיעור הקבלה היומי 17.11.15)
לחזור להכרה
את הפוסט הזה כתבתי שבועיים לפני שהיא מתה, הילדה היפה הזאת. לא הצלחתי למצוא סוף לפוסט הזה אז וגם לא עכשיו. כשאין לי סופים אני שואלת את עצמי: "אבל מה את רוצה להגיד? מה את רוצה להגיד??" ואני לא יודעת מה אני רוצה להגיד! אני רוצה להגיד שזה לא פייר, שלמה דווקא היא, שאיך זה יכול להיות ששיעורי הקבלה הם הדבר הכי מרגיע עלי אדמות למרות שאני לא מבינה את הנהגת והשגחת הבורא כמו שאנחנו לומדים, שמתי אני אפסיק לריב עם בורא עולם, ולמה ה"יתגדל ויתקדש שמה רבא" הזה כל כך מרגש אותי, מה יש במילים האלה?? אולי אני פשוט אשים אותן כאן, ואגיד לנטע שאהבתי אותה ושהיא כזאת מיוחדת בעיני ושאנחנו פה החברים מתאחדים עוד יותר בגעגועים, ושתנוחי על משכבך בשלום, שתמצאי את השקט ותודה לאל שזה נגמר הסיוט אפילו שמלכתכילה לא היה ברור למה דווקא את, למה דווקא לראש היפה שלך ואם אני אגלה אי פעם את התשובה לזה אז אני אכתוב. טוב?
נוחי על משכבך בשלום, יפה אחת.
יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵהּ רַבָּא. אמן:
בְּעָלְמָא דִּי בְרָא כִרְעוּתֵהּ וְיַמְלִיךְ מַלְכוּתֵהּ בְּחַיֵּיכוֹן וּבְיוֹמֵיכוֹן וּבְחַיֵּי דְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל בַּעֲגָלָא וּבִזְמַן קָרִיב, וְאִמְרוּ אָמֵן:
יְהֵא שְׁמֵהּ רַבָּא מְבָרַךְ לְעָלַם וּלְעָלְמֵי עָלְמַיָּא: