יש לך אש?

חיילת עם רובה

בדרך לגולן עצרתי לקנות קפה. חיילת עם רובה ניגשה אלי ושאלה אותי אם יש לי פינצטה. נשבר להם המפתח בסוויץ׳, ברכב הצבאי, והם מנסים להוציא אותו. יש לי פינצטה. נתתי לה. לא יצא המפתח. רציתי לקנות להם במבות ושוקולדים. התביישתי.

כמה שעות קודם

כמה שעות קודם לכן, אחות של הנשמה שלי התחתנה. ליד הכספת של הצ׳קים לא היו מעטפות. כיאה לשושבינה (כןןןןן!!! הייתי שושבינהההה!!) יצאתי לרחוב, הלכתי לחפש מעטפות. המשרד הראשון שראיתי היה משרד נדל״ן ישן כזה, של פעם. 3 זקנים ישבו בחוץ ודיברו על משהו. ניגשתי אליהם והסברתי במשפט את הבעיה. מיד, שלושתם קמו, פתחו ארונות, מגירות, חילקו הוראות אחד לשני, ״אולי יש שם?״ ״תרים את הזה, תחפש מתחת להוא״ – מעטפות לא נמצאו. אבל לא יתנו לי לצאת בידיים ריקות חזרה לחתונה – יצאתי עם חצי חבילת דפי פוליו ״שיקפלו את הדפים, יעשו מהם מעטפות״.

מה יהיה?

בסוף, לא הפינצטה עזרה ולא הדפים.
אבל הייתי חייבת לכתוב על השניה הזאת, לפני שניגשים למישהו לבקש משהו, השניות האלה לפני שאתה אומר לו ״סליחה…?״ – שאז אנחנו כאילו אנשים זרים, הכי בדיסטאנס, לא מסתכלים אחד לשני בעיניים, רק בוחנים כזה מרחוק, בביקורת, יו נואו… ואז בא הרגע של ה״סליחה…?״, הוא מסתכל אליך ואז ״יש לך אש, פינצטה, מעטפות, שלום עולמי…?״ לא יודעת איך זה במדינות אחרות, אבל בישראל זה מהרגעים האהובים עלי. שבשניה פתאום נדלק כזה משהו בעיניים ו״כן, בטח! חכי״ או כמו שהזקנים האלה אמרו לי ״אל תדאגי, נמצא משהו״. לא דאגתי, יצאתי בכזה ביטחון מהחתונה לחפש מעטפות ברחוב, כאילו כל היום מסתובבים בחוץ אנשים עם מעטפות למקרה שמישהו צריך.

תתרגשו לכם!

יכולתי לקחת את הדפים וללכת, ולא לחפור לכם על מבטים בעיניים ועל עם ישראל. אבל לא מזמן מישהי שאלה אותי ״איך את עוד מתרגשת כל כך הרבה?״ מישהי קשוחה שאני מה זה אוהבת. אחרי שאני אסיים לכתוב את הפוסט הזה אני אשלח לה אותו, ואגיד לה שרגש זאת התרופה שלי. לכל האדישות והציניות, לכל המלחמות – הגדולות ושל היום יום, והיאוש. אני לא מהאופטימיים, היא יודעת, אני רבה עם אלוהים בפניה והיא עוזרת לי להשלים איתו. ואני בתמורה מספרת לה עוד, על עיניים, על מבט, על קשר פנימי עד שלשתינו זז הלב מרוב אהבה. אני מקפידה, אהובתי, להתרגש מכל דבר, בעיקר מעם ישראל, אולי כי זה הכי קל, אתם הרי סתם משחקים אותה קשוחים. שתינו יודעות שמאחורי כל ישראלי ביישן או מתנשא, עומד קרוב משפחה שפשוט מתגעגע להיות ביחד.

ישראל, כאמור, אינו עם ככל העמים
…בתוך כל אחד מאיתנו קיים די-אן-איי של חיבור
כיום אנו מקבלים לידינו מחכמי הקבלה,
את שיטת החיבור העתיקה שפיתחו אבותנו.
בעזרתה נתגבר על כל ההבדלים והמחלוקות בינינו,
באהבה,
ונלמד לחיות טוב יחד.

[כאן אפשר לקרוא בחינם את הספר ״ישראלים – מסע ללב האומה״]