יא שרמוטה

כמה מהחברים הכי טובים שלי הם הומואים ולסביות.
לחלק מהם יש עיניים חומות, לחלק כחולות,
יש לי גם חברה אחת עם עיניים צהובות,
סטרייטית,
אבל יש לה בעיות אחרות בחיים,
אל תשאלו.

יש לי כמה חברות שעברו אונס,
וכמה שחטפו מכות,
יש כאלה שגם וגם
ויש כאלה שסתם עברו התעללות נפשית.

אני לא מכירה אפילו אישה אחת שלא עברה הטרדה מינית.

גיליתי מאוחר מידי שהיום היתה צעדת השרמוטות.
לא הספקתי לצעוד אז הרגשתי חובה לכתוב,
זה הזכיר לי שיותר מידי פעמים בחיים אנשים שאלו אותי:
״בסדר, אז הם הומואים, שיעשו בבית שלהם מה שהם רוצים, למה הם צריכים את מצעד הגאווה הזה?״

״אף אחד לא רוצה לצעוד״ אני בדרך כלל עונה ״אבל אנחנו לא משאירים להם ברירה״.

הומואים,
שרמוטות,
נכים,
ניצולי שואה,
סליחה, הם בדרך כלל לא צועדים,
תנו לי זמן לחשוב ואני אמצא עוד כמה ניצולים
שאנחנו לא משאירים להם ברירה
אלא לחסום כבישים,
לצעוד חצי ערומים,
אף אחד לא רוצה לצעוד, אתם לא מבינים?

אף אחד לא רוצה לשים את הכאבים שלו על שלט,

אף אחד לא רוצה למחות בפומבי,
אף אחת לא רוצה לשרוף חזיות,
או להגיד ״שרמוטות״ כי אחרת לא מקשיבים.

אבל אין ברירה.
אין ברירה.
פעם גם לא היתה לנשים זכות בחירה,
איזה מוזר זה נשמע?
אבל זה כולה היה לפני 100 שנה.

פעם, לא ממש מזמן,
זה גם היה בסדר שמורה ירביץ לילד,
״חינוך״ קראו לזה.
כל מיני דברים קרו ״פעם״,
בעצם…
לא ממש מזמן.

דברים שנראים לנו היום מובנים מאליהם – מישהו עד לא מזמן נלחם עליהם. ורוב האנשים מסביבו בטח מיררו לו את החיים והוא בעצמו בטח התפלל לגורל אחר אבל זה מה שקרה וזה מי שהוא או היא היתה וזה מה שהיה צריך לעשות. בשביל שיקרה שינוי. בשביל שיום אחד אנשים יגידו ״זה לא הגיוני שפעם אנשים היו כאלה חשוכים״.

באמצע מסיבה צילמה את עצמה, העדשה קלטה איך זורקים לה בקלות סם אונס למשקה.

אז בינתיים,
עד שיהיה ברור לכל אדם
שכולנו אחים,
לא רק ישראלים,
לא רק גברים,
לא רק סטרייטים,
לא רק אשכנזים,
לא רק עשירים,
לא רק חזקים,
עד שלא יהיה ברור,
ש״לא״ זה ״לא״
וזה כולל
– לא תאנוס
– לא תרביץ
– לא תטריד
– לא תסמם
– לא תחפיץ
ועוד כמה מצוות שבין אדם לחברו,
בינתיים,
אנחנו נצעד,
ואנחנו נכתוב,
אנחנו נשתף ונתאחד ונתפלל
ונפיץ את הידיעה,
עד שכל איש ואישה
ידעו
ש״לא תפגע״
זאת ה-מצווה
שאולי לא כתובה בתנ״ך
אבל כדאי שתהיה כתובה על כל לב.

אולי אז נוכל סוף סוף להפסיק לצעוד.

.