בד״כ אני גרועה בשמות. אבל ממש, ברמה שאני לא זוכרת שמות של אנשים שדיברתי איתם כמה פעמים… פתאום היום נזכרתי ב 3 שמות של אנשים שדיברתי איתם כבר לפני 3 ימים! – אושרה, אורלי ואלכס.
מה גורם לנו לזכור בן אדם, או את השם שלו?
אצלי זה החקיקה על הלב. כמו אלכס. באנו כדי לספר לו על ביחד והוא פתח לנו את הדלת בפנים חרושות קמטים ורצינות, פנים של ״יש לכם סיבה ממש טובה להפריע לי?״
מלמלתי כמה מילים על הדברים הטובים שאנחנו עושים ב״ביחד״ ואלכס, במבט חודר לב ועצמות, בלי להוריד ת׳עיניים לשניה: ״אני לא עושה כלום, אני לא מתנדב בכלום, אני לא מעוניין״. הפנים המדברות שלו לא נתנו לי מנוחה אז מלמלתי עוד משהו ואלכס:
״מאז שהתאלמנתי אין לי כח לעשות כלום, אני לא רוצה לעשות כלום״.
זהו. נשברתי.
אני מכירה את זה מסבא שלי, את האובדן של הרצון לחיות אחרי מוות של מישהו שהיה כל כך קרוב אליך ומה כבר יש לי להגיד לו לנחמה? רציתי להגיד לו שעכשיו התור שלנו לעשות, שרק רצינו לספר לו על דברים טובים, שהוא לא צריך לעשות כלום אבל מרוב הזדהות עם העצב לא חשבתי שיש לי מילות נחמה. השתתקתי.
מזל שלא הייתי לבד – החברים לידי דיברו מהלב, תארו בכמה מילים את הרגשת הביחד, המשפחה, שזה הדבר שאנחנו רוצים להביא לפתח תקווה ופתאום – קסם – משהו בקמטים התרכך, אין לי דרך אחרת לתאר את זה. ולאט לאט – הדלת נפתחת, תכנסו, תשתו, מזגן, תמונות של הנכדים.
לא האמנתי שזה קורה! שניה לפני כן: ״אני קם בבוקר לעבודה, חוזר בלילה לישון. לא מעניין אותי שום דבר״.
יש כנראה משהו במילה הזאת ״משפחה״ שממיס כל לב ומיישר קמטים של יאוש.
הידיעה הזאת שעוד מישהו דואג לך, עושה למענך, וזה לא חשוב מה בדיוק הוא עושה אלא ההרגשה הזאת שאלף פוסטים לא יעבירו, ההרגשה שבן אדם אחד לידך יכול לשנות לך את כל ההרגשה, גם אם אטמת את הלב לחלוטין.
ומה אתם חושבים? בסוף גילינו שאלכס כזה לוחם-צדק… נלחם על החניות בשכונה, על הכבלים, שנים של מאבקים בגופים אדישים – אבל לבד. וזה מה שאני למדתי מהמפגש עם אלכס – אם לא החברים לצידי השיחה היתה נגמרת ביאוש. ואני צריכה לזכור לא להאמין לאנשים מיואשים, ואני צריכה לזכור שלא העשייה שלנו היא החשובה אלא ההרגשה של המשפחה שאנחנו רוצים לנטוע בלב כל איש. וזה קשה, לציניות הרבה יותר קל לחדור. וליאוש. ואנחנו צריכים להזכיר אחד לשני שאנחנו משפחה, שאנחנו ביחד.