״שתדעי לך, שבשיער שחור יש משהו יותר דרמטי. יותר מיוחד בעיני, את לא נעלבת, כן?״ אני והגוונים הבלונדינים שלי כבר מזמן לא נעלבים, אנחנו כל כך עפים על עצמנו שקשה להפריע לנו ״זה פשוט יותר מסתורי, יותר מיוחד, כאילו חלאס, נמאס כבר מזה שכל מרוקאית נהיית לי בלונדינית. כאילו, בסדר אחותי! לא רואים מה המקור שלך, נכון…״ היא הוסיפה את הפרצוף הפולני הזה שגם עם שיער בלונדיני וגם עם שיער שחור נראה מרושע.
״מה הקשר למרוקאית?״ לא הבנתי ״אין עירקיות שצובעות? אשכנזיות? רוסיות? טוניזאיות?״
״מה את קופצת ככה?״
״כי למרוקאים, לידיעתך, יש את האוכל הכי טעים אז כדאי שתדברי עליהם יפה״. בן אדם צריך לדעת מה חשוב בחיים האלה.
״שתדעי לך, שטריפוליטאים מכינים קוסקוס פי מאה יותר טעים ואל תתני לי להתחיל לדבר על אוכל בכלל״. הטריפוליטאית שלי נעלבה.
״אין לי בעיה, אני אוהבת קוסקוס מכל עדה, העיקר שמישהו יכין לי כבר קוסקוס, הבאת לי מאמא שלך טייק אוואי משישי או שיצאת חרא חברה עוד פעם?״
״נראה לך שנשאר משהו משישי??״ אני לא מבינה איך טריפוליטאית עושה כאל פרצופים מצמיתים של פולנים.
״את לא חברה, אני אומרת לך״
״מותק, אצלנו אין דבר כזה להשאיר לאחרי זה. כל יום מכינים טרי״
״אין בעיה, תזמיני אותי טרי בשישי״
״הוזמנת״
״אני לא יכולה בשישי הזה״
״שתדעי לך, שאתם הפולנים, רק משחקים אותה נעלבים אבל בעצם אתם אלה שיוצרים את הבלגאן תמיד.״
״אני רק רבע פולניה אז אני לא באמת נעלבת אבל אני באמת רעבה, אז יכול להיות שאני מדברת לא רציונאלי״
״שתדעי לך שאם לא היית אוהבת לאכול ככה, לא הייתי חברה שלך, יא אשכנזיה בלונדינית״
״שגם לומדת קבלה״
״מכשפה״
״וגרושה״
״מפגרת״
״ומגדלת חתול בבית. בצבע שחור״
״אדוני ישמור. לא, את לא נורמאלית, שתדעי לך. את צריכה לבוא איתי לרב, תאמיני לי, הוא יוציא לך את כל השטויות מהראש. זה לא מצחיק״
אני מתגלגלת מצחוק. אני מתה על גילי. אני כל כך אוהבת את האמירות הנחרצות שלה. וגם לא אכפת לי שתחרוץ, כי אנשים שגדלו בבית שיודעים להכין בו אוכל – יש לי כבוד לחכמת החיים שלהם. בסתר ליבה אני יודעת שהיא משוגעת עלי. למרות שאני אשכנזיה. ובלונדינית. ואוהבת חתולים שחורים.
״אני לא הולכת לרבנים״ אמרתי
״למה, אין לכם רב שם בקבלה הזאת?״
״יש, אבל זה לא כמו אצלכם רב כזה שמברך ואומר שאסור לגדל חתולים״
״שתדעי לך שאצלנו יש מקובלים גדולים״
״אני בטוחה. בכל עם ישראל היו מקובלים. בכל העדות״
״אני מדברת איתך עכשיו, לא פעם״
אין לי כח להכנס לזה.
״אין לי כח להכנס לזה״
״לא צריך, תמשיכי לחיות ככה, כמו משוגעת ונראה לאן תגיעי״
״תבואי לבקר אותי בבית משוגעים?״
״רק אם תעברי לשם בלי החתול הזה, השם ישמור, שתדעי לך זה לא רק בגלל היהדות, זה לא בריא״
״זה דווקא מאוד בריא אבל מה שהכי מצחיק, זה שפעם אנשים חשבו שמשתגעים מלימודי קבלה, ואת חושבת שאני אשתגע בגלל חתול שחור. אולי נאכל משהו כבר? שיגעת אותי עם כל השטויות האלה״
״סוף סוף את מדברת לעניין. מה להכין לך לאכול?״
זה מה שאני אוהבת בישראלים. יש מעט מאוד בעיות שאי אפשר לפתור עם אוכל.
״אני לא יודעת, תמציאי משהו. כל מה שאת מכינה אני אוהבת״
גילי היא שכנה-חברה. שזה מצרך נדיר, כבר אין הרבה כאלה. רוב האנשים שאני מכירה לא מכירים את השכנים שלהם, ובטח לא אוהבים אותם ברמת אחות, כזאת שאת יכולה להגיד לה ״סתמי״ תוך כדי שאת טובלת את העוגיות שהיא הכינה לך בקפה. אז ככה אני אוהבת את גילי. וגם לא אכפת לה שזה חד צדדי, אצלי אין קוסקוס ולא עוגיות שכרגע הכנתי ליד הקפה, ואם זה היה תלוי בי הייתי חיה על טייק אוואי׳ז ומסעדות. למרות שהאוכל שאני הכי אוהבת הוא אוכל של בית. כמו שגילי עושה. כמו שאמא שלי היתה עושה.
״טוב אז תביאי סיגריה בינתיים, יש עוד 40 דקות עד שהילדים חוזרים, אני אספיק להעלים את הראיות״
זה הדיל שלי עם גילי. אני מביאה את הסיגריות.
״זה לא רק הסיגריה, את מבינה? זה ה-5 דקות שלי לעצמי, את אמנם אשכנזיה אבל כייף איתך, זה כמו מים גנובים, כאילו אנחנו עוד פעם בנות 16״
״היית מעשנת בגיל 16?״
״בטח! מה נראה לך, שהייתי אשכנזיה כמוך? מותק, אני הייתי מסתובבת רק עם הבנים, היינו עושים בלגאן, אל תשאלי. ומעשנים. אצלכם בקיבוץ,״
״מושב״
״אותו דבר. אצלכם בקיבוץ כולם מעשנים, אבל אצלנו את יודעת מה זה לעשן? אמא שלי היתה מורידה לי את שתי הידיים אם היא היתה יודעת. וואי וואי… גם ככה הייתי חוזרת כל יום מבית ספר והיא היתה תופסת את הראש עם הידיים ככה משני הצדדים וצועקת ׳איך יצאה לי ילדה כזאתי, איך?? לא רוצה שמלות, לא רוצה ללמוד, את בן או בת את?? אינעל אבוק, את תפסיקי להסתובב איתם, את שומעת?׳ ככה כל יום.״
״אבל מכינה קוסקוס״
״וכולם באים לאכול אצלה״
״מה אני אגיד לך, אחותי…״
״מה תגידי לי? את ילדה טובה פולין, מה תגידי לי״
״מה קשור העדות האלה כל הזמן??״
״קשור, את היית ילדה טובה או לא?״
״הייתי, אבל…״
״אז סתמי.״
אחות, אמרתי לכם.
״אין לי כח אליך. מתי האוכל מוכן?״
״מוכן, כפרה עליך, לכי שטפי ידיים, אני אמזוג לך״
״איך אני אוהבת שאתם אומרים ׳למזוג׳ אוכל״ אני צועקת לה מהשירותים ״אצל אשכנזים מוזגים רק שתיה, לא אוכל״
״את רואה שגם את גזענית?״
״מה קשור גזענית? רק אמרתי שאין לנו את אותם ביטויים״
״טוב טוב, שבי תאכלי, איףףףף שיגעת אותי!״
ישבתי לאכול. וישר חנקו אותי דמעות בגרון. כי זה לא רק האוכל, אתם יודעים, זה הכל. זה אחות. זה בית כששתינו רחוקות מהבית, זאת ההרגשה שאת יכולה לדבר בשפה הכי אמיתית שלך, להיות חופשייה עם כל ההרגלים הכי מעפפפנים שלך, ולדעת שלשתיכן יש את אותם געגועים, אותם רגעים, גם אם גדלתם בקצוות אחרים של הארץ, והאמהות שלכן בישלו אחרת, דיברו אחרת, חינכו אחרת – עדיין יצאתן אותן דפוקות.
״טוב, תשאירי לי סיגריה אחת לאחרי זה״
״טוב מאמי. או שתבואי אלי, אני אכין לך קפה״
״אבל אין לך עוגיות לטבול, יא אשכנזיה, עם מה נשתה את הקפה?״
״עם סיגריה! או שתביאי את העוגיות איתך״
״סגור. ותספרי לי סיפורים על הקיבוץ?״
״מושב, כן, אבל מה כבר יש לספר? אותו שעמום כל יום״
״תמציאי משהו, אל תהרסי לי את הפנטזיה״
״בסדר, קרציה, אני אמציא לך סיפורים.״
אני אמציא לנו סיפורים על חיים אחרים, על שתי ילדות שגדלו בבתים אחרים אבל היו דבוקות אחת לשניה לוורידים. אחת בלונדינית ואחת שחורה, אחת ילדה טובה ואחת מופרעת, שישבו ועישנו, כל אחת מסיבותיה, שהסתירו ביחד וצחקו בפה מלא קוסקוס ונשבעו שלעולם, לעולם לא יפרדו.
״בסיפור תספרי איך גדלנו ביחד, ולא שנפגשנו לפני 4 שנים דלת ליד דלת״
״אני יודעת, אני יודעת, בחלומות שלנו אנחנו דומות.״
״איך יצאת אשכנזיה אני לא יודעת. את דווקא בסדר, שתדעי לך.״
״אני יודעת, כפרה עליך, אני גם אוהבת אותך כמו אחות. יאללה, לפני שאני מתחילה לבכות…״
״יאללה, ת׳חפפי, תכף מגיעה הכנופייה. אני אבוא לסיגריית-לילה״
״ועוגיות״
״ועוגיות, קרציה, ועוגיות.״