– רצינית שאת לא שותה אלכוהול?
– רצינית. הרעל המועדף עלי זה קפה וסיגריות
שיחות שגרתיות של יום ראשון ב-10 בבוקר.
יום קשה, מה זה משנה מה השעה?
– אני כבר אחרי 5 כוסות
– קפה או וויסקי?
– גם וגם
– וסיגריות?
– חצי קופסא עד עכשיו
– 10 בבוקר!
– ועוד היד נטויה
אני אוהבת אנשים ששונאים את הבוקר כמוני. כל המשכימי קום האלה, בעיקר אלה שהולכים לרוץ – לא יודעת, אני לא בוטחת בהם. איך בן אדם יכול להיות כל כך נמרץ על הבוקר??? הוא לא שמע חדשות? לא יודע שהעולם חרא, לאן הוא ממהר??
– אז את באה לדרינק?
– בעשר בבוקר??
– תירוצים, מיס פרפקט
– אני כבר מזמן לא צריכה תירוצים בשביל לא להיות מושלמת
אני רק מתרצת לעצמי בראש אבל את זה אף אחד לא צריך לדעת. למרות שהוא בטח יודע. הוא מרגיש מתי אני מושלמת ומתי מזייפת. איףףףף… כמה מחשבות על הבוקר! גם ככה קשה לי.
– תלמדי ממני, אני מושלם
– וצנוע
– דביל מושלם
– די, אל תחמיר עם עצמך
– תחליטי באיזה צד את
– לא חייבת להחליט כלום, 10 בפאקינג בוקר, מוקדם מידי אפילו בשביל החלטות
אז מה אם כל שניה בחיים אנחנו מחליטים החלטות, אז מה אם קשה לי לקום בבוקר, אז מה אם אני לא מושלמת, כן מושלמת, מעשנת, שותה, מה אני שותה, מה זה משנה? מה אנחנו מחפשים בכל רגע, בכל שניה בחיים שלנו?
סיגריה, תשאלו כל מעשן, היא דרך מעולה להכיר אנשים כמוך. למה ״כמוך״? כי סיגריה היא קודם כל צורך בשקט, בהפסקה. אז אם מישהו מעשן לידך – כבר הוא נראה לך בסדר, עוד אחד שצריך שקט, הוא כנראה בן אדם נורמאלי. אלכוהול, סמים, קפה, סוכר – כל אחד והרעל שעוזר לו להמתיק, להטביע, לשים סטופ על הלב, על המחשבות, לברוח, אבל ממה?
נראה לי שזה מכל המשאות האלה שאנחנו נושאים על עצמנו לבד. כל הבדידות, הכבדות, המועקות, הזכרונות, כמה בן אדם אחד יכול לסחוב בלי משככי כאבים? טוב, אני אגלה לכם את האמת. אבל תהיו עדינים איתי. אנשי הסיגריות-אלכוהול-קפה, אלה שנראים לנו תמיד כאלה קולים, לא שמים על אף אחד, עם הפוזה המושלמת המתנשאת שלהם – הם, או ליתר דיוק – אנחנו, פשוט מאוד שכחנו איך מתקשרים.
למדנו, כל אחד מהתסריט שבונה עולם הכין לו, שאנשים זה פוגע, ולאהוב זה מסוכן, אז אנחנו אוהבים את הלבד המוגן שלנו ומי אתם שתגידו לנו שהרעל הטפשי הזה פוגע בנו? זה הרבה פחות מזיק מבני אדם.
רק לפעמים,
בין שותפים,
לגורל,
לסיגריות,
לחיים,
מידי פעם נפתח איזה סדק,
ומישהו נכנס
עם הכאבים שלו
שטיפה׳לה משככים את הכאבים שלנו
לא בגלל שצרת רבים
אלא בגלל
שעמוק בפנים
אנחנו בסך הכל מתגעגעים לביחד, לחיבוק, לשותפות גורל, לבכות, לצחוק, רק לא לבד, עם או בלי הממכרים, כבר לא חשוב לנו. העיקר אחד עם השני.
אבל אל תגלו.
יש לכם אש?