אפילו שרק עכשיו הכרתם

מילא למצוא חניה בתל אביב באמצע היום – זה עניין של מזל. אבל להכנס לכזאת חנייה צפופה?? ״רק על זה הייתי מציעה לעצמי נישואין!״ אמרתי לחברה שהיתה איתי וצפתה בפלא הזה מתרחש בשידור חי.
״הבעיה איתך,״ פולנים לא יתנו לך להנות בחיים ״זה שאת לא חושבת נכון. אני בכלל רוצה שיהיה לי נהג פרטי״
אולי בגלל זה אני אוהבת אותה כל כך, כי היא חושבת בגדול.
״אם היית מבינה משהו במכוניות, הייתי מראה לך את המזראטי שצילמתי אתמול אבל את לא תביני אפילו מה את רואה, זה ידכא אותי״
אם כבר להציע נישואין למישהו, זה לבן אדם שיודע לעצב כאלה מכוניות יפות.
כן, חברים, כשגדלים במשפחה של חולי-הגה זה נשמע הגיוני מאוד לקבל החלטות הרות גורל כמו נישואין על כזה בסיס.
.
בקיצור, בעודי דנה עם עצמי על עניינים ברומו של עולם, החברה העירה אותי ״בואי רגע למסעדה הזאת של המלון, אני צריכה לפגוש שם מישהי.״
״בואי״
הלכנו.
הגענו למלון.
מלא מכוניות יקרות עומדות בכניסה.
אף אחת לא יפה כמו המזראטי.
יש עוד אנשים בעולם הזה שכל היום חושבים על מכוניות??
נכנסנו למלון.
הלכנו למסעדה.
מצאנו את ההיא.
התיישבנו איתה ועם חברה שלה.
מדברים על התהליך שיפוץ של המלון, 10 שנים, טונות כסף, בלה בלה בלה, הסלט לא טעים, ״ממקום כזה היית מצפה שהשף ידע להכין סלט יותר טוב״ מלא מלצרים, אנשים יפים, מחייכים, מוקפדים, יהלומים, עשירים, ״בנות, אל תתביישו, תזמינו לאכול, לשתות, מה בא לכן?״ בא לי ללכת מפה, זה מה שבא לי ״מים, תודה״ המלצר מוזג לי מים, אסור לו להשאיר את הבקבוק על השולחן ״כל פעם שתרצי מים תקראי לי ואני אמזוג לך״. חם לי, אני צמאה הרבה, לא נעים לי מהמלצר, בא לי לצאת לעשן, כולם נראים פה מתוקתקים חוץ ממני, מתחשק לי רק לגעת בהם עם האצבע, לבדוק אם הם חיים, אם הם אמיתיים, אולי אין בני אדם בתוך כל העצירות הפלצנית הזאת? לא יכול להיות שלכל אלה יש חיים כל כך מושלמים כמו החזות שהם משדרים ולמה אף אחד לא נשען על השולחן עם המרפקים חוץ ממני, יש להם דופק?
.
חשבתי שעבר נצח אבל זאת היתה רק שעה. כשיצאנו החוצה המוח שלי לאט לאט חזר למציאות, לאנשים רגילים, מכוניות רגילות, כבר שכחתי מהמזראטי, שכחתי מהכל, פשטות, רק משהו פשוט היה בא לי, קפה שחור, סיגריה, אנשים עם כפכפים, ג׳ינס, פעימות לב רגילות, חיים.
ואז ראיתי אותו.
הקפה של פסטר.
.
״כפרה עליך, יש קפה?״
״בטח יש! על האש כבר״
חבר שלי. המלצר הערבי. הדבר הכי אותנטי שראיתי באותו יום. החיוך הכי פחות מסתיר, האמת הכי פשוטה, הנעליים של בני אדם רגילים, הקפה הכי שחור, לא נטול קפאין ולא נעליים. נטול פוזה.
״אוי… איזה… הזייה… אני לא…״ למה אני ממלמלת?
״חכי אני אביא לך כוס מים״
לא ביקשתי, הוא הביא, הוא לא עמד לי על הראש אלא ישב לידי, עישן איתי סיגריה בשקט ואז עלה על האופניים החשמליות ״אני תכף חוזר, תשבי, תשתי, לא בוער״
לא בוער. כל הנשמה שלי בוערת מההזיות שעברתי היום אבל הוא – לא בוער לו כלום.
.
הוא נותן לי פרופורציות על החיים, המלצר הזה של פסטר, והוא אפילו לא יודע. פעם, בחיים אחרים (אבל עדיין שלי), הייתי מוכנה לשלם הרבה (אוקיי, שילמתי) בשביל לנהוג במכוניות ספורט. בעיקר איטלקיות. זה לא דבר רע, בחכמת הקבלה לומדים שאין רע במי שאנחנו, סך הכל מה אנחנו? איזה גוש רצון לקבל שרודף אחרי תענוגים ובורח מיסורים, זה כל הסיפור של הבשר שלנו בעולם הזה, אז לא מתרגשים אצלנו לא ממזראטי ולא מאופניים חשמליות – תיסע על מה שאתה רוצה, העיקר זה באיזה כוונות אתה שקוע.
.
אז הפסקתי לריב עם עצמי. על המכוניות, בכל אופן. אני עדיין שואלת את עצמי למה כל כך קשה לי עם אנשים שעטופים בכל כך הרבה סממנים חיצוניים ולמה כל כך נוח לי עם אנשים שנוח להם בתוך עצמם, שהם פשוט מי שהם, אני לא מתיימרת, גם אני עטופה באלף סממנים אבל אני מחפשת, באמת מחפשת את הדרך אל הלב של האנשים. מכל הסוגים. היא פשוט יותר קצרה ממני אל אנשים מסויימים. כאלה שאתה יושב איתם, אפילו שרק הכרתם, ואתה מרגיש שחיים שלמים חייתם ביחד. כל אחד בקצה השני של העולם שלו, אבל ביניכם נרקם עוד עולם. עולם של פשוט של כנות, של אותנטיות, עולם שמאפשר לכל אחד מכם להיות מי שהוא, דווקא עם השריטות והאהבות המוזרות, פשוט להיות, זה עולם שמאפשר לך לגלות שהבן אדם השני הוא בדיוק כמוך והדבר שהכי משמח את שניכם זה פשוט פשוט להיות ביחד. כזה פשוט.

.