אתה נמצא כאן: בית / לאוקמא שכינתא מעפרא / ״לא היה עם כמו עם ישראל שהיה כל כך מרוסק״

״לא היה עם כמו עם ישראל שהיה כל כך מרוסק״

״לא היה עם כמו עם ישראל שהיה כל כך מרוסק״

הרי כל הקטע של חנוכה זה שזאת רק חנייה באמצע, זה לא פורים, גמר תיקון, שיכורים ומבסוטים. זרקו לנו סופגניות שלא נרגיש מקופחים (וטוב שכך! סופגניות זה טוב!) אבל לפני האוכל, ילדים, כמו כל חג יש בישראל, יש מלחמה, ניצחון האור על החושך וכל זה, אבל לפני כן, יש את המתייוונים הרי, נכון? אז תשמעו, יש לי משהו חשוב להגיד לכם על מתייוונים וכדאי שתקשיבו, אני שמינית יווניה, אני יודעת על מה אני מדברת. מתייוונים זה החלק הזה שקיים בתוככם, סליחה – בתוכנו, שמדרדר אותנו ל״עבודה זרה״. למשל המתייוונים שלי משתלטים עלי כשאני אצל ההורים, קור כלבים בחוץ אבל חם ונעים ליד התנור עצים ואז המתייוונות שלי לוחצות על 1 בשלט של yes, מתמסרות לסרט בנות מפגר. לא שיש בזה רע, להפך. עם פופקורן ושמיכה זה הולך טוב מאוד. מה גם שבינינו, סרטי בנות זה לא ״האח הגדול״. האח הגדול זה מתייוונים קשים, אצלי לפחות מידי פעם המכבים באים לבקר.

הקיצר, הבוקר, בעודי מספרת לעצמי על מכבים ומתייוונים, הילדה שלי באה להראות לי את הקליפ של השיר החדש של סטטיק ובן אל ואני מסתכלת ואומרת לעצמי – כבר ראיתי יותר גרועים. זה לא ממש פורנו כמו רוב הקליפים של היום, יש שם אפילו מן… איזה אמירה כזאת של ״למה בדיוק אתם סוגדים?״ לא יודעת אם הקהל שלהם מבין את האמירה אבל הייתי מבסוטית על זה שיש בכלל ניסיון להגיד משהו בתוך כל השיט התרבותי הזה שילדה בכיתה ב׳ צריכה להחשף אליו. רק מה הבעיה? שאף הורה אחר בצהרון של הילדה שלי לא חושב שמלכתכילה יש טעם נפגם בלהראות את סטטיק ובן אל לילדים בכיתה ב׳, אז מאיפה להתחיל בכלל לתקן את העולם?

סטטיק ובן אל

זהו, קפץ הפיוז המכבי שלי.

וזה לא כל כך נוח.

כי אם חושבים על חנוכה, אז תכל׳ס אותם המכבים, נשמעים כמו איזה חבורה של פסיכים צדקנים שהורגים אנשים בגלל שאימצו תרבות זרה. ביג פאקינג דיל. שבו בשקט, תראו איזה קליפ, תדליקו נר בחנוכיה, תאכלו סופגניה, למה אתם עושים בלגאן עכשיו? וזאת בדיוק הבעיה. שגם לי אין לי כח למלחמות. מצד שני גם לשתוק ולקבל את המצב הכללי זה לא מהסממנים המאפיינים שלי. פנימית אני בוערת, רוצה לצרוח שביעור תרבות זה understatement לעומת מה שצריך לקרות בעם הזה בשביל שייצא מאיתנו משהו וזה לא רק אנחנו, ברור, זה כל כדור הארץ נגוע בטמטום ושטחיות עד רמת הלם, אבל אני שייכת לעם הזה, מה אני מבינה בסינים או באמריקאים? אז ככה יצא שעם כל התסכול הזה יצאתי לעבודה הבוקר ובדרך שמעתי שיעור קבלה על חנוכה. ובדיוק על זה דיברו – על מלחמות, מלחמות של תרבות ושל מכבים, של פעם ושל היום.

״אנחנו לא לומדים היסטוריה, אנחנו לא היסטוריונים ולא חוגגים את החג הזה בגלל שהוא קרה אי פעם לפני אלפיים שנה… שאנחנו רוצים לדבר על החנוכה, אז אנחנו קוראים לכל התהליך הזה שכוחות הטבע מפעילים את הרצון לקבל כדי להביא אותו להכרת הרע״

״הכרת הרע״. אתם מבינים מה כואב לי? שאנחנו אפילו לא יודעים עד כמה אנחנו שבויים בידי יוון. או בידי תרבות זרה אחרת. או עד כמה זה רע.

״לא לשים לב על העם יווני או על עם יהודי ומה שקורה ביניהם, אלא לשים לב על הכוחות שנמצאים במאבק ביניהם בחיבור ובפירוק, בריחוק וקירוב וכן הלאה״

״חיבור ופירוק״ (איזה יפה זה, הא?) זה מה שמטריד אותי כל היום. הולכים ומפרקים לי את המוח והלב של הילדה שלי (ושלכם) על שטויות:

״ההוא רוצה דולרים, ההוא רוצה בריאות, ההוא רוצה יופי, ההוא רוצה להיות ידוע, ההוא רוצה להיות מדען, משהו. אני לא צריך את זה. אני את העולם הזה בכלל לא צריך. אני צריך עולם הרוחני לרכוש.״ ״העולם הרוחני״, בואו רק ניישר קו לגבי מושגים, זה לא איזה…אשליה או מדיטציה או לא יודעת מה. אלא זאת הרגשה ברורה שיש משהו מעבר, שמתבטא באיזה חוסר מנוחה פנימית, חוסר מהות, חוסר משמעות, הרבה שאלות וחוסר הסכמה עם מה שקיים. פשוט אדם שכל הזמן שואל ״למה? למה? למה?״ ״אז מבין שאין לו ברירה, אחרת הוא נשאר בצורה הזאת״ של רצון לקבל פשוט ״כמו כל הבהמות, חיות״ ואנשים רגילים שבעולם  שפשוט… חיים או משהו כזה. בלי לשאול למה והאם זה הכי טוב שיש. ״הוא לא מסוגל. הוא חייב. נקודה שבלב שלו מחייבת אותו למלחמה.״ 

״נקודה שבלב״ זה אותו רצון פנימי בנו שנקרא ״יהודי״ שמחפש משהו עליון מהחיים האלו, מהמתייוונים האלו. והיא באמת מוציאה את האדם למלחמה. פנימית. לפעמים גם חיצונית.

״והגיע הזמן שהיו מוכרחים כבר, מבינים שמוכרחים לצאת למלחמה נגד הרצן לקבל שלהם״ משליטת האגו, בקיצור. ״לא היה עם כמו שעם ישראל שהיה כל כך מרוסק, אני לא יודע איך להגיד, משוסע, בשנאה, במלחמות, בבעיות ההדדיות, משהו נורא. משהו נורא. אבל צריכים להבין מה הסיבה. זה כוחות רוחניים שפועלים בו אז וכך עושים. קורעים אותו לגזרים, לחתיכות ממש.״ זאת, זאת הסיבה שאני שומעת שיעורי קבלה, בגלל התיאורים האלה על המלחמות הפנימיות שקורעות את האדם לגזרים. כי בחיצוניות – כולה יושבים אנשים ושומעים מוסיקה שכולם שומעים, אבל פנימית? ישר קופצים אצלי היהודים הפנאטים הפנימיים ורוצים לצעוק ״מי לה׳ אלי?״ שלא לדבר על זה שה׳ הזה לא בדיוק אמר לי ״יאללה, אור, לכי תאספי את עם ישראל אלי״… אז מה אני קופצת? למה ישר מלחמה? וגם אם חושבים על זה ברצינות, המכבים האלה – מה נהייה איתם בסוף? הבורא זרק להם איזה פח שמן ל-8 ימים, עאלק נס… בית המקדש נחרב בסוף, אולי כדאי שאני אקח דוגמא ופשוט אסתום? טוב לא ייצא לי מכל הסיפור הזה.

אבל אני יהודיה.

יש איזשהו מוטיב חוזר בסיפור היהודי – תמיד מנסים להרוג אותנו ואנחנו לא מבינים למה. או שאנחנו מנסים להרוג את עצמנו, either way, איכשהו יוצא תמיד שיש הרגשה של אי צדק, של ״אנחנו רק ישבנו פה ופתאום בא מישהו והתחיל איתנו. אנחנו רק הגנו על עצמנו״.  הרי אין בזה טיפת היגיון באיך שהמלחמות באות אלינו תמיד, אתם לא שואלים את עצמכם למה? הרי כולנו, גם אני, מתה לשבת רגל על רגל בשקט ושלווה יחד עם כל השכנים שלנו, לעשן איזה סיגריה ביחד, לעשות חפלה, שהמנהיגים שלנו ימשיכו לריב ואנחנו נאכל ונשתה כי מחר נמות. אבל אני יהודיה, לא יתנו לי. לא יתנו לנו. למה?

התשובה היא שבאותה מידה גם פנימית לא יתנו לי לשבת רגל על רגל עם ההורים בצהרון ולראות זבל של תכנים או כאלה שלא מתאימים לילדה שלי. גם זה בגלל שאני יהודיה. פנימית. חיצונית אני פורקת עול ומצוות, כל קשר ביני לבין דת הוא נסתר עד לא יהיה קיים לעולם כנראה וכן, רשום לי בתעודת זהות שאני יהודיה אבל לא זה מה שמעורר לי את העצבים על המתייוונים. להיות יהודי בפנימיות זה אומר שיש לך קשר לכח רוחני, או לפחות השתוקקות למשהו נעלה, לרצון בלתי נשלט לגלות את האמת, לגלות את הסיבה לכל דבר ובעיקר המסובב של כל הסיבות, לשאול אותו כל הזמן ״למה? למה העולם כל כך מקולקל? למה אתה לא מתקן אותו?״. יהודי בפנימיות לא יכול להסכים עם חוסר צדק, עם מציאות מושחתת או ריקנית או משועבדת או כולם ביחד. יהודי לא רוצה להלחם אבל בעל כורחו הוא יובל לשם, לא לפני שינסה לבנות גטו, להתבולל, להסתתר, לגור בכל מקום רק לא בארץ המשוגעת שהוא שייך לה וכל פיקסל בנשמתו יודע את זה.

אז ככה זה. ולא תהיה לנו מנוחה עד שנקום על תפקידנו ונתחיל להיות אור לגויים. אתם יודעים, חנוכה עכשיו, באנו ״חושך לגרש״ וזה, וסך הכל מה מבקשים מאיתנו? ״כל אחד הוא אור קטן וכולנו אור איתן״ – בסך הכל תהיו ביחד, יהודים קשי עורף! סגרו רגע את הטלוויזיה, שימו את הטלפון בצד, תסתכלו למשפחה שלכם בעיניים, דברו איתם, צאו רגע לרחוב, תרגישו משהו, תתעצבנו ממשהו, רק אל תהיו לי זומבים, אין לנו את הפריבילגיה להיות אדישים, אתם לא מבינים? אין לי כח כבר, באמת, אנחנו מעייפים אותי. רק כשאנחנו ביחד, מרגישים ביחד, מתנהגים כמו פאקינג עם, עוזרים אחד לשני, מרגישים שייכים למשהו משותף, רק אז הכל נרגע, לא שמתם לב לזה אף פעם?

Picture by Freepik

Scroll To Top