לפני איזה עשור, השתלטה עלי אהבה גדולה, מוזרה ולא צפויה – אהבה לעם ישראל. מצאתי את עצמי כותבת עלינו יומם ולילה ותוהה מה הקטע שלנו ובעיקר למה זה כל כך מזיז לי?? הרי רוב חיי לא ידעתי שאני ציונית. גם לא ידעתי שאני לא. לא היה אכפת לי אם אני יהודיה או לא וארץ ישראל היתה מובן מאליו עבורי. התרכזתי בלעשות קריירה ולקנות כמה שיותר בגדים חדשים כדי להפיג את המחשבות. אבל מי שאלוהים בוחר בו לא ימצא מנוחה לעולם עד שלא ימצא לעצמו אלוהים לדבר איתו.
מושבניקית
אפשר להגיד שגדלתי במשפחת ״מלח הארץ״ – דור שני של מושבניקים, עצמאיים שעובדים קשה לפרנסתם ומגדלים ילדים שהולכים ליחידות קרביות בצבא. לא היה לי מושג שזה משהו להתגאות בו, רוב האנשים בסביבה שגדלתי בה ברמת הגולן היו כאלה. אז עוד לא ידעתי שלגדול עם ערכים זה מצרך נדיר, בעיקר סבלתי משעמום טוטאלי והרבה מחשבות על אלוהים ומשמעות החיים.
תל אביבית
בגיל 20 עזבתי את ארץ השעמום והטבע, רמת הגולן, והסתובבתי ברחובות הבטון של תל אביב שיכורה מאושר ואנשים. אנשים! שונים ומגוונים בעלי דיעות ומופרעויות, מחשבות ורצונות – משהו חי בתל אביב! ומשהו היה חי גם בתוכי. סוף סוף.
הלכתי לעבוד במחשבים. שם בכללללל הרגשתי על גג העולם: האנושות מתפתחת לתקשורת דרך מסכים, ואני אשכרה דוברת את השפה. הכל היה נראה לי ברור והגיוני, לבנות אתרים באינטרנט היה הדבר הכי טבעי שעשיתי בימי חיי.
״עירונית״ היו קוראים לי בבית. אף על פי שהקפדתי לגור במושבים כדי שלא ינשלו אותי לגמרי מהמשפחה. ״אני רק עובדת בעיר, אני גרה במושב״ התגוננתי, התנצלתי, הסתרתי, מי נהנה כל כך מעבודה בתוך המסך, בעיר מבטון במקום במושב בין דשא לעצים? אולי אני אפילו כבר לא ישראלית, אני… אני… עירונית! אלוהים, תעזור לי, משהו מקולקל אצלי.
מכות עם אלוהים
לוקח זמן עד שאדם מגלה בשביל מה הוא נולד. מה התפקיד שלו בעולם הזה, לא רק שלו, של כל האנשים האחרים, מה זה כל המציאות הזאת שאנחנו רואים לנגד עינינו, למה היא מתנהלת דווקא כמו שהיא מתנהלת, מי באמת מנהל אותה ובעיקר איפה תיבת התלונות?
אני כבר 17 שנים לומדת את חכמת הקבלה ואם יש משהו שאני כנראה לא אסלח לאלוהים עליו עד יום מותי, זה למה הוא הביא אותי לקבלה רק בגיל 29. למה. 29 שנה של חיפושים וסבל, מה זה סבל? לא גרתי ברחוב ולא היכו אותי בבית אבל אם יש דרך להסביר עם מה הסתובבתי כל החיים מבפנים, זה רק דרך כתבי מקובלים:
״עם כל זה עצם השאלה (״מה הטעם בחיי״) בעינה עומדת בכל תוקפה ומרירותה, שהרי לעתים היא פוגשת אותנו בלתי קרוא, ומנקרת את מוחינו, ומשפילתנו עד עפר, בטרם שנצליח למצוא התחבולה הידועה, דהיינו, להסחף בלי דעת בזרמי החיים, כדאתמול״
[בעל הסולם, הקדמה לתלמוד עשר הספירות]
נולדתי עם גן של דאגה לעולם. אולי אני סתם יהודייה פוסט-טראומטית טיפוסית ואולי זה באמת הרגשת התפקיד, בכל מקרה מגיל קטן אני זוכרת את עצמי הולכת ודואגת לעולם, לאנשים אחרים, לילדים, לבעלי חיים. מה יש לילדה מרמת הגולן לדאוג כל כך הרבה?? שנים האשמתי את השעמום, אחר כך את הצרות אופקים של המקום, אחר כך את עצמי ובסוף תמיד את אלוהים. ככה זה כשלא מוצאים אשמים. והרי מישהו צריך בסוף להסביר ״למה״.
וככה עד היום, כשאלוהים לא מציק לי אישית אז יש לי תלונות מפה עד הודעה חדשה על הצורה שבה הוא מנהל את העולם ולמה לאנשים שהוא ברא יש הכל אבל אנחנו מתעקשים להרוס? אחד את השני, את כדור הארץ – לא חשוב, העיקר להשמיד, לקלקל, מה אנחנו מחפשים??
מי שמרגיש בעצמו, אחרי כמה וכמה נסיונות, שנפשו בקרבו מתישבת במנוחתה רק בעסק רזי תורה, ידע נאמנה כי לכך נוצר.
ואל יבהלוהו כל מניעות שבעולם, גשמיות וגם רוחניות, מלהיות רץ אל מקור חייו ושלמותו האמתית.
[הרב קוק]
אתם מבינים? 29 שנה להסתובב בעולם בלי לשמוע את הדברים האלה ולדעת עד כמה אני בחברה טובה. כל המקובלים כותבים בדיוק על זה אבל מי ידע בכלל שהם כותבים כאלה דברים? מה ידעתי על מקובלים? מה ידעתי על יהדות?
גדלתי בבית חילוני לגמרי עם הרבה כבוד לאנשים באשר הם. דתיים, ערבים, גרושים, מפורסמים, לבנים, שחורים – כולם היו אצלנו אותו הדבר: בני אדם. שורש טוב לגדול איתו. אבל היה לי עוד שורש. הוא נקרא ״יהודייה״. ולא היה לי מושג בשיט מה זה אומר.
יהודייה??
בגיל 29 גם גיליתי לראשונה מה זה תלמוד, גמרא. בבית הספר היו לנו שיעורי תושב״ע אז ידעתי שהיו מספרי אגדות כאלה שקראו להם חז״ל אבל גמרא? בחיים לא ראיתי. 29 שנה. מסתמן שזה גיל משמעותי אצלי, אבל האמת היא שהחיפוש היהודי שלי התחיל עוד לפני. אני לא יודעת להסביר בדיוק למה, אבל אחרי שחרשתי את תורות המזרח וכל מיני קורסים ניו אייג׳יים, כל הזמן נשארתי עם הרגשה ש… אוקיי, היה נחמד ויש פה כמה take aways אבל משהו בפנים בגרעין לא קיבל מענה עד הסוף, זה לא הגיע עד המעמקים של האמת הפנימית שעדיין נשארה אצלי לא מסופקת. אז מפה לשם התחלתי לשאול את עצמי – איך זה שאת מחפשת בתורות המזרח ולא ביהדות? בכל העולם יש כבוד כלפי היהודים, כלפי החכמה היהודית, אולי לפחות תבדקי אם יש שם משהו?
אז בדקתי. הלכתי לכל מיני מדרשות, קבוצות לימוד, בתי מדרש, פרשות שבוע, לקחתי כל קורס שרק מצאתי בפילוסופיה יהודית, בהוגים, למדתי רמב״ם, הכרתי את הרב קוק, למדתי שוב מקרא וגמרא, ראשונים, אחרונים, ציונים ואנטי, שמעתי הרצאות מעלפות שהשאירו אותי עם הלסת פעורה ובעיקר לא הבנתי איך זה יכול להיות שיש לנו כאלה אוצרות ואנחנו, החילונים, לא יודעים על זה שום דבר?
כמה שנים הסתובבתי ככה מוכת תדהמה ורעב לבלוע כל מה שרק מצאתי שקשור ליהדות, הייתי כמעט מאושרת, או לרגעים ממושכים, ולא ידעתי מה יהיה הסוף, למה יש עוד נקודה קטנה ומציקה של חוסר סיפוק, קיבינימאט? מה עוד יכול להיות??
וזהו הרז של המשכת הנפש לרזים עליונים, אע"פ שאינו מבינם כראוי. כי ההתעסקות המרוממה מרוממת את הכל. וזיו החיים מתמשך על הכל, והוד השירה בסוד חייה הולך ומתפשט על כל החוגים, הקרובים והרחוקים.
[הרב קוק]
איך אני בכלל אתחיל להסביר מה לימוד הקבלה עשה לחיים שלי? לא, אין דרך. אז אני אגיד שבמקביל לכל זה, קרתה לי עוד תגלית מרעישה. הציונים.
ציונית
בין כל הרעיונות והתסכולים שהיו לי מ״איך לעשות את העולם למקום יותר טוב״, הגעתי לחינוך הדמוקרטי. לא זוכרת בדיוק איך אבל זה כל כך דיבר אלי, שהחלטתי ללכת ללמוד במסלול לחינוך דמוקרטי, כן, ממש להיות מורה וכל זה. בקיצור, הייתי צריכה לבחור מקצועות שאני הולכת ללמד את הילדים בסופו של דבר, אז בחרתי כמובן במסלול ללימוד מקרא, שם הושקיתי בכל הטוב היהודי הזה. והמקצוע השני במסלול היה היסטוריה.
אני אקצר ואומר שאני שייכת לסוג החרדתי מלימודי היסטוריה. מתה על סיפורים אבל אין מצב שאני זוכרת אפילו תאריך אחד שלא לדבר על כמויות של חומר לשינון. אבל ראיתי בסילבוס כמה נושאים מעניינים אז אמרתי לעצמי – את במילא לא לומדת בשביל התעודה של התואר, אז מקסימום אל תעשי את המבחנים, רק תהיי בשיעורים שמעניינים אותך, תקשיבי. וכך היה.
להגיד שזה שינה את חיי זה יהיה understatement. לא הבנתי איך הצליחו להרוס לנו כל כך את חוויית הלימודים בבית הספר וקרה לי שם נס אמיתי – נזכרתי עד כמה אני אוהבת ללמוד. לא רציתי שהשיעורים ייגמרו, רק רציתי לשמוע עוד ועוד, שמעתם פעם כזה דבר? כי אני לא.
כשהתחלנו ללמוד על החלוצים, דיברנו על שמות של רחובות: ברנר, גורדון, טבנקין, כצנלסון, בילינסון. התפללתי שזה יהיה שיעור של הרצאות ושלא ישאלו אותנו שום דבר כי זה מה שידעתי על הרחובות הנ"ל: ברנר – הדבר היחיד שהשם הזה מזכיר לי זה את שיעורי קונדיטורות, נו, ברנר – המבער הזה ששורפים איתו את הסוכר בשכבה העליונה של הקרם-ברולה. את גורדון דווקא הכרתי – זה מישהו שהקים את הארץ, לסבא שלי יש ספרים כתומים כאלה שרשום עליהם "גורדוניה", הם היו תנועת עובדים… פועלים… משהו כזה. טבנקין זה רחוב בגבעתיים, וכצנלסון גם כן אבל הוא יותר ארוך. ובית-חולים-בילינסון, הייתי שם לא מזמן, לא-עלינו.
זהו. זה מה שידעתי. לצייר מפה של הרחובות בגבעתיים ובפתח תקווה. ואני עוד נינה של שומר עברי! וואו כמה התביישתי שאני לא יודעת כלום. אבל הלב… בין הסתמיות של השמות של הרחובות לבין החלוצים האלה עצמם והדברים שהם כתבו ועשו, גיליתי שבעת מדורי גן עדן.
“היה בזה גם הרבה מאוד משום מרד ביהודים, משום הכרזת מלחמה גם על המציאות היהודית, הפנימית, התרבותית, הנפשית, על כשרון היהודים לסבול ולהיות כפופים“ [ברל כצנלסון]
למה לא למדנו כאלה דברים בשיעורי היסטוריה? בכלל למדנו בשיעורי היסטוריה על רחוב כצנלסון? אני זוכרת רק שנים של לימודי מלחמת העולם הראשונה, השניה, אלה שנלחמו לפני כן ואלה שנלחמו אחרי כן. שנים של לימוד על מלחמות. ואז העלייה הראשונה והשניה, תאריכים, נקודות לזכור לבגרות, אבל למה לא הביאו לנו נגיד ציטוטים כאלה:
“שם, בארץ ישראל, הכל מתרחש בעוצמה ובעוז פי כמה וכמה… האהבה והשנאה, הדתיות והחילוניות, הכל כרוך ברגשות עזים, עד שכמעט אין מקום שם לשלווה, לשלום, למתינות, לוויתור ולפשרה“ [הרב קוק]
מערכת החינוך היא נושא שאני משתדלת לא להכנס אליו מרוב צער אבל באותם "שיעורים על החלוצים", הרגשתי שאני מתחילה למצוא את הדרך לסגור את הפער בין הבושה שבאי-הידיעה, לבין התרחבות חסרת תקדים של הלב, מטקסטים שכתבו אנשים רגילים לגמרי לפני 100 וקצת שנה.
“מתוך רגש זה נתעצבה אמת החיים של ארץ ישראל, האהבה לאי-רציונלי וחיובו הוא יסוד מהותה. זוהי אמת אכזרית ושטופת דם, נועזת ומשחררת. היא נושאת את הטרגדיה העמוקה של הכרה וכוח החיוב גם בניגוד לתבונה ולהגיון. זוהי קרינת פסימיזם יוצר ומחייב, המורה על אהבת תהומות החיים ושואב מהם את כוח החיוב העל אנושי של האמונה האי-רציונלית. (דוד הורוביץ) “
הגן הרוחני
משהו מעורר לי את הלב בטקסטים של החלוצים האלה וגם בקבלה. וזה תמיד קורה כשמדברים על ארץ ישראל. ארץ ישראל היא לא סתם מקום גיאוגרפי עבורי. אלא היא הרגשת שייכות למשהו פנימי ״כרוך ברגשות עזים״, כמו שכותב הרב קוק, ועם ישראל? זה בכלל עם אידיאולוגי, כך אנחנו לומדים בשיעורי קבלה. שמעתם פעם דבר כזה יפה? ״עם אידיאולוגי״?
אנחנו לא סתם אוסף של אנשים שבמקרה התיישבו על איזו אדמה ורבים עליה עם אנשים אחרים. אנחנו גם לא במקרה נמצאים בכותרות או מסומנים בטלאי צהוב. יש בנו משהו, והוא הרבה יותר גדול מכושר המצאה או פרס נובל. זה גן רוחני. והוא לא יתן לנו מנוח עד שלא נברר מה זה אומר ומה הוא רוצה מאיתנו לעזאזל. והכי גרוע? שכל זה קשור איכשהו לאלוהים, כאילו לא היה לנו מסובך גם ככה.
אז ברוכים הבאים ל״להיות ישראלי״, כאן שואלים את הקב״ה ואת עצמנו את השאלות הכי קשות עלינו ובדרך כלל מסיימים באהבה. כי ככה זה במשפחה. רבים ואוהבים עד השמיים.
מכאן אפשר לכתוב לי ו… זה מה שהיה לי להגיד בגדול. שנתחיל?