אתה נמצא כאן: בית / מה זה אומר להיות ישראלי? / כו-הול עוד בל-בב פ-ה-ני-הי-מה

כו-הול עוד בל-בב פ-ה-ני-הי-מה

פגשתי היום מישהי שסיפרה לי את הסיפור הבא: לפני שבועיים היא השתתפה במעגלי שיח בקניון של איזושהי עיר ופתאום נשמעה אזעקה. כולם, בערך 60 איש, רצו לחדר מדרגות וחיכו. ואז איכשהו מישהו התחיל לשיר והיא חשבה לעצמה "בעצם למה לא לשיר?" וכך היה. 60 איש בחדר מדרגות שרו שירי ארץ ישראל על רקע פיצוצים ונפילות של טילים.

 "עם ישראל שר"

ככה היא סיכמה את האירוע.

זה מקסים בעיני, 60 ישראלים שרים בסיטואציה הזויה. כאילו… יש משהו מביך בלשיר בציבור בהנחה שאתה לא שיכור או שאין מוסיקה מחרישת אוזניים ואתה יכול לזייף ולצעוק כאוות נפשך. תמיד אני נשתלת באדמה בטקסים של יום הזכרון כששרים את התקווה ואני שואלת את עצמי איך הגענו לכזה מצב? נגיד סבא וסבתא שלי בטוח שרו בקול רם ובגאווה. אם הם היו יודעים שאני ממלמלת היום בלחש…

למה בלחש??

זה לא שאנחנו מתביישים בקול שלנו. נגיד בהופעה של ברי אני לא ממש שואלת את אלה שלידי אם נעים להם הקול שלי. שרה וזהו.

אותו דבר כשמטוס ישראלי נוחת – פעם אחרונה כשטסתי לאילת, בנחיתה כמה אנשים מחאו כפיים. רק כמה. נזכרתי שפעם גם היו שרים "התקווה".

אני מתגעגעת לימים האלה שהרגשנו בהם ציונים.
או לפחות ישראלים.
או לפחות הרגשנו.

הנחתי (מלשון "הנחיה") היום מעגל שיח [אפשר לקרוא על זה כאן]. שזה בעצם אומר שישבתי עם  9 אנשים שאת רובם אני לא מכירה וניסינו לענות על השאלה הבאה: איך זה יכול להיות שלמרות הניסיון שלנו להיות הומאנים, ליבראלים, נראה שהשנאה לישראל וליהודים מושרשת עמוק בעולם ויותר מזה – נדמה שאין לה תרוץ הגיוני. אחת הנשים במעגל, שאלה אותי בחזרה שאלה שתקעה לי סכין ישר בלב:

"את יודעת מה זה היה ברוסיה להדליק נרות שבת בבית?"
לא, לא ידעתי.
אז היא המשיכה: "את יודעת מה זה לנסות לאכול ארוחת פסח עם הקרובים, כשבחוץ יכולים בינתיים לגנוב לך את העופות רק בגלל שאתה יהודי?"
רק בגלל שאתה יהודי.

ההרגשה הזאת לא עוזבת אותי. וגם איך שהיא תיארה את זה.
לא, אין לי מושג מה זה להדליק נרות שבת כשאתה מפחד ממשהו. בפעמים המעטות שהדלקתי נרות שבת זה היה כדי לבדוק מה זה עושה לי, לא פחדתי שמישהו יראה אותם בחלון וירצה לרצוח אותי בגלל זה.

הדלקתי נרות שבת כי רציתי לבדוק אם זה יגרום לי להרגיש יהודיה.

לא הרגשתי.
אבל עם שלם היה צריך לצאת לגלות בשביל לפחד להדליק נרות שבת ולהדליק אותם בכל זאת.

אני לא יודעת מה זה לפחד לדבר בעברית.
אני לא יודעת מה זה לפחד לחטוף מכות והשפלות רק כי אתה יהודי.
אני לא יודעת מה זה להתבייש ולגדול בפחד בשכונה שלי, עם האנשים שגדלים איתי ומשחקים איתי,
אני לא רגילה להסתיר, להתחבא, לטשטש, להתבולל או להעלים בכל דרך את העובדה שאני יהודיה.
לא, אני לא יודעת.

כי נולדתי בישראל וכאן גדלתי. לתוך מציאות של גאווה ושל שייכות, לתוך ביטחון ששומרים עלי ושהקמים להורגי ישכימו להורגם.

וזה הולך ומטשטש.
משנה לשנה אני שרה פחות ופחות חזק את "התקווה".
כשמטוס נוחת אני מקסימום מוחאת כפיים כשמה שבאמת בא לי זה ללכת לחבק את הטייס. רק כי הוא ישראלי.
כשעבדתי בהייטק הרגשתי יותר את הניכור האמריקאי מאשר את החום הישראלי
ואני צריכה מלחמה כדי להיזכר שבסוף עם ישראל שלי, אחים ואחיות שלי, עדיין מגנים בחירוף נפש עלינו בחזית ושאנחנו מאוחדים בעורף.

 אני אוהבת את העם הזה אהבת נפש,

ייקח לי כנראה עוד חיים שלמים להסביר למה.
אבל היום במעגלים הרגשתי את זה. איזה מן… חום ישראלי, מהבטן וההתרגשות של הלב, איזו הרגשה שלפני 20 דקות היינו 10 אנשים מקריים, קיבוץ גלויות, וכשאנחנו פותחים את הלב אחד לשני אנחנו ברגע אחד נזכרים שאנחנו שייכים לאותו דבר.

מה זה הדבר הזה ואיך לעשות שהוא יחייה בינינו גם בזמן שלום – את זה אני עוד לא מצליחה להסביר.
אני רק מצליחה להרגיש את זה במעגלים האלה.
אז רציתי להגיד לכם שתבואו.
שתרגישו.
כי אחרי זה יחזור גם לכם הניצוץ לעיניים וההרגשה ללב
וגם אתם תרצו לחבק את הטייס ולשיר בקולי קולות את התקווה.

 

Scroll To Top