אתה נמצא כאן: בית / שיחות עם אלוהים / אלוהים שלך טעה הפעם

אלוהים שלך טעה הפעם

אלוהים שלך טעה הפעם

"תגידי תודה על מה שיש לך״ אבא שלי אומר לי
״אני אומרת, מה זה קשור? אלוהים מגזים גם איתי לפעמים״
״אלוהים…״ הוא צוחק ״את יודעת איך אברם קורא לו?״
״נו?״
״הרוצח הגדול״
״יאלללללללה…״ זה עשה לי בום בבטן. אני יודעת בדיוק למה הוא מתכוון.
״שתי אחיות הוא לקח לו. שתי אחיות מתו מסרטן תוך שנתיים וחצי״
״אלוהים ישמור…״
״עוד פעם אלוהים?״

איך אפשר לחיות ככה?? איך אתה קם בבוקר, איך אתה מוצא סיבה לפתוח את העיניים בכלל, לצאת מהמיטה? אני לא יכולה לתאר לעצמי כזה כאב. אז אני שותקת עם השאלות שלי. גם אלוהים שותק עם התשובות.

״וגלית הספרית? זוכרת אותה את הטבריינית?״
״זוכרת, כבר סיפרת לי את הסיפור שלה. מה אני אגיד לך, אלוהים מחלק כזאת חבילה לכל אחד… שלא נדע״
״חבילה?״ עוד פעם אבא שלי צוחק עלי ״היא קיבלה קונטיינר!״
מתה על התיאורים של אבא שלי… איכשהו הם ממצים את גודל הדבר במילים. פלא.

גלית הספרית דווקא מאמינה באלוהים.
היא לא מרשה לקלל את אלוהים לידה,
בטח שלא לקרוא לו רוצח,
אף על פי שהוא קרע את הנשמה שלה לגזרים.

״את זה אני בכלל לא מבינה״ אני אומרת לו ״איך היא עוד מאמינה באלוהים אחרי כל זה??״
״את שואלת אותי? את זאת שלומדת קבלה״
״בסדר, אבל זה לא אומר שאנחנו לא רבים עם אלוהים״
״כולם שם כמוך?״ יודע צדיק… ״ומה זה רבים עם אלוהים בכלל? אתם לא מאמינים באלוהים?״
איך הסתבכתי ככה עוד פעם? אני חייבת למצוא תשובה נורמאלית כבר לסיפור הזה ״זה מסובך לענות, אבא״
״בסדר, העיקר תעני לעצמך״

* * * * *

לפעמים אני מקנאה בכאלה שמדברים עם אלוהים. שמתפללים אליו, שמניחים איזה תפילין או איזו מנחה אחרת, שעושים משהו וזהו, נרגעים. כי אני לא רגועה בכלל. וזה לא שלא ניסיתי. ניסיתי לפנות אליו, להקריא לו תהילים, לברך אותו עם נרות שבת, ביום כיפור האחרון אפילו הלכתי בשבילו לבית כנסת! יותר מזה? אבל כלום. רק עצבים אני מקבלת. זה שהוא לא עונה זה מילא, זה היה הזוי אם הוא היה עונה. אבל כל התפילות האלה – שעה מהללים אותו, משבחים אותו, את מי אתם משבחים? את מי שברא את הסרטן? את זה שלא עושה שלום עלינו ועל כל ישראל? על מה יש לי לברך אותו בדיוק??

*

הדבר היחיד הנורמאלי ששמעתי לגבי אלוהים אי פעם, זה שאלוהים זאת מערכת. פשוט. מערכת הטבע, נניח, לא חשוב איך לקרוא לזה. ומערכת? זה אוסף של חוקים, היא לא משתנה אם מתפללים או מבקשים ממש יפה. נגיד אם אני אבקש ממש יפה אז יפסיק לפעול כח המשיכה בעולם? לא. אז גם מערכת-אלוהים לא תשתנה אפילו אם אני אבקש ממש יפה. לא במילים שלי ולא במילים של דוד המלך. מערכת.

זה למה אני לומדת קבלה כבר עוד מעט 12 שנים.
שם מצאתי את ההסברים הכי הגיוניים לחיים האלה.
אף על פי שקבלה מדברת לנשמה, לא להיגיון של המוח או של הלב.
אבל איכשהו זה מתיישב על כל החלקים ועושה שקט.
סוף סוף שקט.

* * * * *

״אלוהים שלך טעה הפעם״ בסוף אבא שלי ואני מדברים על אמא.
״הוא לא שלי ולדעתי כל הבריאה הזאת זאת טעות אחת גדולה״ מערכת או לא, זה לא אומר שאני מבינה כבר איך זה עובד ״אבל עם אמא זאת באמת טעות לא פיירית. לא שזה פייר שמישהו חוטף סרטן במשפחה אחרת אבל… זה חרא, בקיצור״.
אנחנו שותקים.
זה באמת חרא.

לא יודעת למה דווקא עכשיו העלתי מהאוב את השיחה עם אבא ואת כל הסרטן הזה. זה לא יום השנה ויש לי אלף דברים אחרים לכתוב עליהם. אבל ככה זה עם סרטן – הוא מגיע משום מקום ומשתלט. קצת כמו אלוהים – אורח בלתי קרוא, שמתיישב לך על הנשמה ואומר לך ״בואי נראה אם תצליחי להפטר ממני״.

*

ואז הבנתי מי זה אלוהים.

אלוהים זה מי שאנחנו מאשימים כשאין את מי.
זה זה שאנחנו צורחים עליו ״למה?״ ו״איך יכולת?״
כי אנחנו לא מצליחים למצוא תשובה בשום מקום אחר.
אבל אנחנו ממשיכים לחפש, ממשיכים לדרוש הסבר
וכל אחד מוצא את האלוהים שלו במקום אחר,
אני מצאתי אותו בשיעורי קבלה, וזה לא ש-
הוא לובש צורת אדם ופתאום מופיע ואומר
״הי! הגעתי!״. לא. זה לא כזה פשוט.
אבל לפעמים אפשר להרגיש את זה
גם כשאנחנו נמצאים עם אנשים
שאנחנו ממש אוהבים, ביחד,
ופתאום יש הקלה כזאת,
שאנחנו לא לבד,
ולפעמים,
זה אולי
מעט
מידי
ומאוחר
מידי וחלש
ואנחנו כבר
בוכים מידי,
מיואשים מידי,
ומה זה הטיפת אור
הזאת של האהבה לעומת
כל הים של החושך, אלוהים,
אתה צוחק עלינו? זה לא כוחות.
אבל אם מורידים את הווליום של הבכי
ומסכימים להקשיב בשקט, לאט לאט,
בתוך כל הסערה, בעדינות הנפש,
אפשר להרגיש שכשאנחנו יחד,
זה לא משנה את מה שהיה,
זה רק עושה את מה שיש
ליותר נסבל, לאפשרי,
ושם, בתוך הביחד
הזה, לפעמים,
אני מצליחה
לגלות את
אלוהים.

Scroll To Top